"בין זיהוי הגופה הראשונה לזיהוי השנייה התחלתי להרגיש משהו מוזר בגוף: מחנק, הזעה, קוצר נשימה, תחושות שלא חוויתי במשך כל 22 שנותיי בקבע, עד אז. זה היה התקף חרדה. אחרי שסיימתי את זיהוי הגופה השנייה ביקשתי ממי שהיה איתי בצוות לקחת הפסקה קטנה כדי לנשום. הבנתי שאני עובר פה אירוע חריג, אבל התאפסתי וחזרתי הביתה. לא ידעתי להגדיר מה חוויתי. למחרת, אחרי הלוויות החללים, חזרתי הביתה ושוב חוויתי אותה תחושה".
כשהוא מטופל, בר יוחאי המשיך בשירותו הצבאי. "ניסיתי להחזיק בכוח", הוא מתאר. "הייתי בשיא הקריירה: במסלול בדרך לרנ"ג, חייל מצטיין, וגם התקבלתי לתוכנית לימודי תואר ראשון מהצבא בחינוך ובפסיכולוגיה. בנוסף, הייתי נשוי באושר ואב לשמונה ילדים מקסימים.
"חשבתי שאת הטיפולים הפסיכיאטריים אעשה במקביל לשגרה שלי, אבל הלחץ גרם לי לקרוס. הגעתי למצבים שבהם בגלל סיוטים הייתי בורח ליערות ולבתי קברות בלילות, ובבוקר מגיע לעבודה בצבא כרגיל. בתוכי התחוללה מלחמת גיהינום, אבל כלפי חוץ הייתי עם פוקר פייס. ואז גם הופיעו פלאשבקים מהטיפולים בגופות וקולות מלחמה".
בר יוחאי טופל ב"בתים מאזנים", חלופה לאשפוז פסיכיאטרי שמספקת מסגרת וכלים להתמודדות. במהלך תקופה זו הוא החליט לפרוש משירותו הצבאי, בשל מצבו. "בדיעבד התברר לי שהפוסט-טראומה החלה אצלי עוד בפיגוע הראשון שבו פעלתי, פיגוע הירי במושב חמרה ב-2002", הוא מספר. "מאז עברתי הרבה פיגועים ומבצעים צבאיים, וזה לא בא לידי ביטוי עד אסון הסנונית ב-2020. לאחר ששהיתי בכמה בתי איזון למדתי לשלוט בטראומה ולחיות לצידה".
התפרקות בברזילי
באוקטובר 2023, בתקופת החגים, יצא בר יוחאי לחופשה מבית האיזון שבו שהה לביתו בשדרות, בידיעה שאחרי החגים ישתחרר ויחזור לשיקום בקהילה. "הייתי בתחושה שדברים הולכים להשתנות, שאחזור להיות אבא מתפקד, בעל מתפקד, ואחזור לעשות דברים יומיומיים שנבצר ממני לעשות מאז האשפוז", הוא מספר. "ב-6 באוקטובר 2023 הלכתי לראשונה מזה שנתיים לבית כנסת. אני אדם דתי, שמגיע מבית חרדי. זו הייתה תפילה מעולה, וחזרתי הביתה שמח מאוד ונרגש לחזור לבית הכנסת למחרת, בבוקר 7 באוקטובר".
למחרת בבוקר התעורר בר יוחאי למשמע אזעקות, וחשב שמדובר בעוד סבב אזעקות "שגרתי" בעיר הדרומית. "בכל שבת שבה הייתי יוצא מהבית המאזן להיות עם המשפחה והיו אזעקות, באזעקה הראשונה הייתי מניע את האוטו, למרות שאני אדם דתי, וחוזר לבית המאזן. זה היה הצורך הרפואי שלי", הוא מסביר. "באותה שבת לא נלחצתי מהאזעקה הראשונה, חשבתי שזו עוד אזעקת צבע אדום שתכף תיגמר, אבל זה לא נגמר. הכנתי את המזוודה והייתי מוכן לחזור לבית המאזן בהפוגה הראשונה מהאזעקות כי כבר לא יכולתי להכיל את זה".
בנסיעה חזרה למקום מבטחים נקלע אל לב האש. "אני יוצא לכביש הראשי של שדרות ופתאום מתחיל מטח של אזעקות ויירוטים מעל הראש, ואני נכנס להתקף חרדה. בסוף אני נקלע לתחנת המשטרה של שדרות", הוא משחזר.
בתחנה, שבה התנהל אחד הקרבות ההרואיים מול המחבלים, התרחש רגע מכריע עבור בר יוחאי: "אני בהתחלה מתכווץ, צועק לשוטרים שאני רוצה לצאת מהעיר. אבל אז מפקד המחוז, ניצב אמיר כהן, אומר לי: ‘אדוני, באת לעזור לי או להפריע לי?’. זאת נקודת מפנה שגרמה לי לעשות סוויץ’ בראש, ומיד אמרתי לו: ‘כן, המפקד, אני לשירותך’. מהר מאוד הבחנו בטנדר לבן עם מחבלים.
"באותם רגעים שכחתי לגמרי מהחרדה, ותפקדתי על אוטומט. עזרתי לטפל בפצועים, לפנות פצועים, בהם רבש"ץ שדרות רונן גבאי, הרב חיים סאסי, חובש באיחוד הצלה, ורפ"ק מתי צרפתי, שנפצע באורח אנוש. פיניתי את הפצועים ברכב שלי למקום מבטחים. בצומת ברור חיל ראיתי פתאום שיירה של אמבולנסים מגיעה מולי, ואז האדרנלין ירד ונכנסתי שוב לפלונטר של חרדה".
בר יוחאי הגיע לבית החולים ברזילי, ובכניסה לחדר המיון התמוטט. "התחלתי להתפרק בבכי", הוא מעיד. "בברזילי הבנתי שיש אירוע גדול, ולא הבנתי עד כמה. רק בצאת שבת התחלתי להבין את גודל האסון. התקשרתי לאשתי ובכינו יחד בטלפון. היא לא חלמה שהייתי בתחנת שדרות".
לספר שוב ושוב
לאחר 7 באוקטובר חלה ירידה במצבו הנפשי של בר יוחאי. "פונינו משדרות למלון בירושלים, אבל לא יכולתי לתפקד שם, אז חזרתי לבית המאזן ברחובות שבו התחלתי את הטיפולים ושם התקדמתי בתהליך השיקום", הוא מספר. "חודשיים אחרי שאשתי וילדיי יצאו מהמלון וחזרו לשדרות, אשתי החליטה שנחזור כולנו יחד הביתה. בלעדיה ובלי ילדיי לא הייתי משתקם".
"מתוך תהליך השיקום נולדה הרצאה של בר יוחאי, שאותה החל להעביר בחודש האחרון. בהרצאה מספר בר יוחאי את סיפורו האישי ומשתף את קהל השומעים בכלים שרכש להתמודדות עם פוסט-טראומה, תוך הדגשת העובדה שהוא אינו מתיימר להיות מטפל. "כחלק מתהליך השיקום הציעו לי בבית המאזן להרצות כדי לשחרר וכדי להתרפא", הוא אומר
"התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי והיא ראתה שזה עושה לי טוב שאני משחרר ומספר. ואני מבין שזה משנה לאנשים תודעה על פוסט-טראומה ואיך צריך להתייחס אליה. לאחרונה, בהרצאה בתיכון חדש בתל אביב דיברתי על שימוש בנפצים בפורים והסברתי מה זה עושה לנו, הפוסט-טראומטיים. ילדים ניגשו אליי בסיום ואמרו: ‘השנה לא נפוצץ אפילו נפץ אחד’. יצאתי בתחושה שהצלחתי להעביר את המסר".
התרעות פיקוד העורף