בימים אלה ראה אור ספרה של שרייבמן, "אתה ואני", שבו היא מספרת על בעלה ועל הקשר המיוחד שהיה ביניהם. "הייתי רוצה שיכירו מי היה הודי שלי, ככה הייתי קוראת לו. הספר יחדד את הדמות הכל כך מיוחדת שהוא היה", היא ממשיכה.
"והייתי רוצה גם שהקוראים ימצאו בספר תובנות לגבי הדרך להעריך את הרגעים הקטנים והגדולים, תובנות לגבי החשיבות של נתינת מקום לאהבה, לקשר, לחברות. גם כשהדרך קשה, רצופה כאב ואובדן אפשר תמיד למצוא בה אור, תקווה, סיבה להמשיך ללכת".
אם אפשר, אז אפשר יותר
הספר נכתב במסגרת "סיפור.חיים", מיזם התנדבותי שמביא לכתיבת סיפורי החיים של הנופלים והנרצחים במלחמת חרבות ברזל. "בערך חודש אחרי שהוד נפל עלה לי הרעיון לכתוב ספר", משחזרת שרייבמן. "אני לא יודעת להסביר מאיפה צצה התשוקה הזאת לכתוב. זה לא משהו שהייתי עושה לפני כן. זה משהו שהוד הטמיע בי. הוא היה כותב טקסטים יפים מאוד. הוא השאיר כתבים מאוד עמוקים, עם מחשבה מאחוריהם. הוא באמת לימד אותי לבטא כל רגש, כל מחשבה, להפוך אותם למילים על דף. אחרי שהוד נפל רציתי לספר עליו דרך העיניים שלי".
יובל, כיום בת 29, והוד הכירו בשנת 2020 במכללה לפיקוד טקטי בצה"ל. "אלה היו שנתיים של לימודים לתואר דו־חוגי בצבא וביטחון, ותואר ראשון באוניברסיטת חיפה", היא מספרת. "אני למדתי ייעוץ והתפתחות האדם, והוד למד תקשורת".
בני הזוג התארסו שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. כך כותבת שרייבמן בספר: "בתוך כל הסערה אנחנו מוצאים רגע של אור משלנו וב־20 באוקטובר 2023, יום לפני יום ההולדת שלי, אנחנו מתארסים. זה אולי המקום הכי פחות רומנטי שאפשר לדמיין, בין המכלולים של הגדודים, על אדמת אורים, אבל זה הרגע הנכון לנו. בתוך רעש המלחמה אנחנו יוצרים עוגן משלנו. זה לא קורה על רקע שקיעה או חוף ים, זה קורה על רקע אדמת הדרום הבוערת, בשיא הלחימה. דווקא שם אנחנו מבינים שיש לנו במה להיאחז, שיש לנו למה לחכות ולמה לחזור".
שרייבמן מתארת בספר קשר שנוצר בין בעלה ובין המג"ד שלה: "הודי וסלמאן נפגשים בפעם הראשונה פנים אל פנים לאחר כל השיחות והתכנונים שלהם. נרקם ביניהם קשר חזק, הכי גברי שיש – בלי הרבה מילים, אבל עם הרבה הבנה והערכה... כל שיחה ביניהם נשמעה כאילו הם מכירים כבר שנים, סוג של ברית ג'נטלמנית כזו – כמו הבנה שקטה של 'אתה מהטובים'. והם אכן היו טובים, הכי טובים שיש, הטובים שתמיד משלמים את המחיר הכי יקר".
הוד שרייבמן נולד בכפר סבא, למד בחטיבת בר לב ובתיכון גלילי בעיר. "הוא היה ילד מלא קסם, סקרן, שנון עם חוש הומור ייחודי", מספרת אלמנתו. "הפיץ אור בכל מקום שאליו נכנס, העלה חיוך לאנשים. היו לו עיניים טובות. הוא היה איש משפחה, אהב לטייל בארץ ובעולם, אהב להאזין למנעד רחב של סוגי מוזיקה".
"נוסף לכישרון הכתיבה הוא גם צייר, ועשה המון ספורט. היה לו משפט כזה, שהוא נהג לומר גם כמפקד: 'אם אפשר, אז אפשר גם יותר'. זה היה המוטו שלו. לפני הצבא הוא היה במסגרת התנדבותית בקיבוץ מחניים. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בשבילו. שם הוא העמיק את החיבור לאדמה ולאנשים שחיים עליה וחיזק את תחושת השייכות".
לשירות הצבאי שרייבמן היה מחובר מאוד, לדבריה. "אחרי המכללה לפיקוד טקטי הוא היה מפקד פלוגת הכשרה בסיירת צנחנים, מפקד פלוגת הצנחנים בביסל"ח, בית הספר למ"כים, ובסוף מפקד פלגה ביחידה הרב־ממדית. הוא אהב להיות מפקד, ואהב מאוד את האנשים. הוא היה מנהיג, עשה את התפקידים באחריות גדולה ועמוקה. תמיד נתן דוגמה אישית והובלה".
"ככה, בעצם, הוא גם נפל בקרב, כשהוא מוביל את הפלוגה שלו. בתחילת המלחמה הוא אמר 'לא יהיה מצב ששערה של אחד מחייליי תיפול ואני לא אהיה שם ראשון כדי להסתער'. הוא עמד בהתחייבות הזאת. הוא החזיר את כל החיילים שלו בשלום הביתה, רק לא את עצמו".
סיבה לקום בבוקר
ביום שבו נהרג בעלה, שרייבמן הייתה במשמרת בבסיס. "תוך כדי אני שומעת על איזה אירוע מתגלגל ביחידה הרב־ממדית, אבל עדיין לא מעלה בדעתי שזה קשור להוד. בשלב מסוים קראו לי למשרד המפקד, והודיעו לי. זה היה רגע מאוד קשה. הרגשתי שאני רואה שחור, שאין מצב שהוא לא חוזר יותר. תפסתי את הראש ופרצתי בבכי. לא הייתי אמורה לעשות באותו יום את המשמרת, ואני מודה על כך שהתנדבתי. העדפתי לקבל כך את הבשורה, ושלא תהיה הדפיקה בדלת".
"לא הייתי עוברת את התקופה הזאת בלעדיהם. אני מנסה למצוא משמעות בתוך חוסר הוודאות שנוצר לי בחיים. אני בעיקר מנסה למצוא את הדברים שעושים לי טוב, לגלות אולי את עצמי קצת באיזשהו מקום מחדש. התחלתי, למשל, ללמוד פסנתר".
הוד, היא מודה, חסר לה בכל. "אין דקה ביום שאני לא חושבת עליו. אני מתגעגעת אליו מאוד. הוא היה לי עוגן ומקום בטוח, החבר הכי טוב. אני מרגישה אותו בכל דבר שאני עושה. זכיתי לאהוב, וזכיתי להיות נאהבת. אני מודה על האהבה שלנו, שבאמת הייתה משהו מיוחד. אני מרגישה שהוד השאיר אותי עם ארגז כלים גם לחיי האלה, ואני משתדלת להשתמש בכלים שהוא השאיר לי כדי לצעוד את הדרך הלא פשוטה הזאת. כל פעם אמרו לי: 'תלמדי לחיות לצד זה', ואני אומרת לא, אני לא אלמד לחיות לצד זה. אני תמיד אחיה עם זה, בתוך זה, זה חלק ממני".
"זו מערכת ששנינו מאמינים בה, ושירתנו אותה מתוך שליחות, אחריות, מחויבות ומשמעות. החלטתי שאני חוזרת למערכת מתוך המקום הזה ומתוך כך שאני יודעת שהוד היה רוצה שאמשיך. אבל אמרתי שכשאני חוזרת לשרת במערכת, שזה יהיה משהו שייתן לי סיבה לקום בבוקר, שייתן לי משמעות".
את המשמעות מצאה שרייבמן בתפקיד שאותו היא ממלאת זה שמונה חודשים, קצינת נפגעים במרכז הרפואי לוינשטיין. "זה להיות שם עבור מישהו אחר, לתת לו כוח, ומתוך זה את מקבלת כוח בעצמך", היא מסבירה. "אני מושיטה יד לאחר, ובעצם עוברת איתו איזה תהליך פנימי. אני מאוד אוהבת את התפקיד שאני עושה, את החיילים והמשפחות שאני מלווה במסירות רבה".
התרעות פיקוד העורף