כשג'וש התקשר מארה"ב, לא הצלחתי להבין מילה אחת ממה שאמר. היה משהו עילג ושבור באופן שבו הוא התבטא, שהקשה מאד על הזרימה בשיחה. ניסיתי לכוון אותו שישלח מייל או וואטסאפ, והדבר היחידי שהוא היה מסוגל לעשות זה לשלוח פקס. כן, עד כדי כך "עתיק". מה שכן הצלחתי זה להבין שהוא מחפש כתובת. לא של סתם אחת אלא אמא של הילדה שלו.
ג'וש עזב את הארץ לפני כעשור. הבת שלהם אמורה להיות כיום בגיל תיכון, ולדבריו, הוא רוצה לשקם את הנתק שנוצר. יאמר לזכותו, שהוא היה כן. כך זה נראה לפחות כי פירט דברים לא פשוטים על עצמו.
הקושי הראשון היה שכר הטרחה. הוא אמנם הסכים לשכר, אבל לא היה לו חשבון בנק. הוא מתנהל רק במזומן. ביקשתי ממנו להעביר כסף לקרובת משפחה שלי במנהטן. כשהיא התקשרה אליי אחרי המפגש, קולה רעד. ברצינות. "מה שלחת לי?" היא נבהלה מהבחור הענקי, מקועקע מכף רגל ועד ראש. "בוא נאמר שלא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה" אמרה ולרגע לא התבדחה. "הכל בסדר" הרגעתי מהצד השני "יש לו נפש של ציפור".
התחלתי לעבוד. ג'וש רשם לי את השמות. מנסיון, לא קשה למצוא את מספרי הזהות, ומשם ניגשים לאיתור עצמו. אלא שהשם של עירית לא סיפק שום קצה של חוט. די חריג אבל זה קיים ויכול לקרות. שיחקתי עוד עם הנתונים, תאריך לידה, כתובות ישנות. כלום. עירית פשוט התאיידה.
חזרתי לקרוא את הפקסים. באחת השורות ציין שהיה להם פעם עסק בישראל. חזרתי אליו לבקש את שם העסק, והוא בקושי זכר. אחרי מאמצים השגתי את השם המדויק, שלפתי מהרשת נסח חברה ומשם היה לי סוף סוף את מספר זהות של עירית.
עכשיו גם הבנתי למה לא מצאתי אותה קודם. כיום יש לה שם שונה לגמרי. לא שינוי או תוספת לשם פרטי, לפעמים זה קורה משיקולי דת או רוחניות אלא שם מלא שונה לגמרי. גם לא נראה שהיא התחתנה מאז. החלק המוזר יותר שגם שמה של הילדה השתנה. הן כאילו מחקו כל זכר לזהות המקורית שלהן. בעצם לא כאילו.
הכתובות הרשמיות סביב מספר הזהות לא היו עדכניות. שוחחתי במסווה עם קרובי משפחה שהצלחתי להגיע אליהם והם ענו תשובה גורפת דומה "אין לנו מושג". אני מכיר מעולה תגובות של אנשים. לפעמים אנשים נעלמים בגלל חובות. יש כאלה שמתחמקים מהחוק. כאן זה הרגיש בריחה.
ידעתי באיזה עיר מתגוררים הוריה, ונסעתי לדפוק על דלתות שכנים בכתובות שהיו לי לגביה באותה עיר. חלק לא הכירו בכלל. חלק ידעו במי מדובר וגם להם לא היה מושג, עד שמצאתי את האחד שכיוון אותי לכתובת חדשה שלה.
נסעתי לשם מיד. על תיבת הדואר הופיע בכתב יד חלש שם המשפחה החדש. כשעליתי לקומה, ראיתי משהו חריג. מצלמת אבטחה סמויה סביב דלת הדירה. דפקתי על הדלת. המוזיקה שבקעה מבפנים הושתקה מיד, אבל איש לא פתח את הדלת. ניסיתי שוב וכלום. עזבתי את המקום.
למחרת מוקדם בבוקר העיר אותי צלצול טלפון עם מספר חסוי. "זיהינו את האופנוע שלך במצלמות האבטחה" אמר הקול מעבר לקו. זה היה שוטר מתחנה מקומית. "מה חיפשת שם בכתובת?" לא מיהרתי לענות. חוקר לא חייב לתת דין וחשבון ובטח לא בטלפון. "אתה מעדיף ניידת?" לא באמת שאל. "חוסך לך. אני בדרך אליך" עליתי על האופנוע ונסעתי. הכי טוב לשוחח איתו פנים מול פנים.
כשהגעתי למשרד שלו הוא הבין שאני חוקר פרטי. הפנים שלו הרצינו עוד יותר כשהבין שנשלחתי על ידי ג'וש. "יש הרבה דברים שאתה לא יודע על הלקוח שלך" אמר. הגרסה של ג'וש הייתה חצי אמת, במקרה הטוב. הוא לא בדיוק נטש את עירית אלא הורחק ממנה בצו בית משפט ולאחר מכן גורש מהארץ לאחר אלימות קשה ומקרה אונס. "היא מבועתת ממנו" הסביר לי השוטר. "טיפול פסיכולוגי של שנים, חיה בחרדה מזה שהוא ימצא אותה". זה מסביר את השמות. המצלמה. ההסתרה.
סיפרתי לו על הגמילה של ג'וש ושהוא אדם אחר היום. הבעת הפנים שלו הסגירו סקפטיות של אחד ששמע וראה הכל. "זה לא משנה. עבורה הוא תמיד יהיה מפלצת שהרס את חייה".
מצאתי את עצמי בדילמה אתית. מצד אחד, החוק מחייב אותי לחובת נאמנות ללקוח, ומנגד, הלב לא מאפשר למסור מידע אחרי שנחשפתי לעבר שלו, לא משנה כמה יטען שהוא השתנה. לא רוצה להיות סיכוי של גורם לטרגדיה הבאה.
נאלצתי להתחכם איתו. "גיליתי את עניין צו ההרחקה והגירוש מהארץ" אמרתי לו בקול קר. "החוק הישראלי מונע מחוקר פרטי להמשיך בחקירה ברגע שיש צו כזה. אני נאלץ לסגור את התיק".
הוא ניסה להתווכח. הוא לא אהב את התשובה, בלשון המעטה. לקחתי בחשבון שהוא לא בקיא בדקויות החוק הישראלי, והוא אכן ויתר. לא שמעתי ממנו מאז. לפעמים, תפקיד של חוקר פרטי הוא לא רק למצוא, אלא גם לדעת למי אסור לספר אותה.
התרעות פיקוד העורף