"כשהלב מוצף: טבע העולם הוא שדרך החיים מפותלת ולא תמיד סלולה. לפעמים היא חלקה, לפעמים מחוספסת, לפעמים היא צלקת, לפעמים כאב. בשבילי החיים המפותלים שלי, הלב תמיד יישאר מוצף בדמעות ובאהבה לאחד והיחיד, אהובי, בעלי, אבי ילדיי – שמוליק. אהבה היא חום, אהבה היא שיחה, אהבה היא חיבוק. אהבה היא ליטוף. אהבה היא נשיקה. אהבה היא צחוק. אהבה היא נשימה. אהבה עבורי היא שמוליק".
"התחברתי מאוד לפרויקט", מעידה חלפון. "להסתכל על התמונה ולספר מה זו אהבה בעיניי, איך אני רואה את התמונה. בכל הזדמנות שיש לי להנציח את בעלי אני עושה זאת. זה חשוב, זה דבר שהבטחתי לעצמי ולילדים שלי, כי הוא חלק ממני. הפרויקט מאוד מרגש, מאוד מחבר".
חלפון לא יצרה לעצמה זוגיות נוספת. "הייתי עסוקה נטו בלגדל את הילדים שלי, לחנך אותם ולתת להם הכל", היא מתארת. "היינו נשואים 18 שנים. שמוליק, שהתנדב למילואים, היה איש משכמו ומעלה. הילדים נתנו לי את הכוח להמשיך, הקדשתי את החיים שלי לכך שיהיה להם מה שצריך. לא הסתכלתי על החיים שלי, אלא רציתי שהוא יתגאה בי מלמעלה ויגיד שיש על מי לסמוך. ברגעים של שבר הייתי מדברת איתו ואומרת: 'שמוליק, אני מקווה שאתה גאה בי, שאני מגדלת את הילדים כמו שרצינו'. מובן שהוא לא עונה לי, אבל אני מדברת איתו. הבטחתי לילדים שכל עוד נשמה באפי אני אנציח את אבא שלהם. וכל הזדמנות שיש לי לפגוש אלמנות, לדבר עם אנשים, לספר עליו – זה קדוש בשבילי".
"כשהדרך שלנו נפתחת: הלב פתוח כשהדרך שלנו נפתחת. אהבה בשבילי היא לצאת יחד למחוזות לא נודעים וליהנות מרגעים קטנים וגדולים. אהבה היא המבט שלך כשהוא נופל על שלי, בלי מילים, ואז יש בינינו רגע של הבנה או צחוק מתגלגל. כשאתה שולח לי הזמנה לדייט באמצע היום, ובסופו מעסה לי את כפות הרגליים. כשאני מכינה לך ארוחה טובה ומזמינה אותך למסעדה (שהיא בעצם המטבח שלנו) בהפסקת הצהריים. אהבה זה לדעת שאתה האבא הכי טוב בעולם, כי גם למעלה אתה שומר על בננו הבכור ענבר, שנפל בקרב לא רחוק ממך".
"חברה מבארי סיפרה לי על הפרויקט", מספרת בויום. "כשהבנתי שמדובר בפרויקט שקשור באהבה, אמרתי שאין סיכוי שלא אכתוב כמה מילים על גיל. הייתה בינינו אהבה מאוד גדולה. מובן שאי אפשר להכניס הכל בכמה שורות, אבל ניסיתי לתמצת מי היה גיל: בעל ואבא מהמם, חבר".
במפגש המקוון שהתבצע לפני תחילת העבודה הראו לנשים 13 תמונות. "אבל לא הייתה אפשרות לבחור תמונה ספציפית, רק מספר של תמונה, ואז הגרילו את התמונות בינינו", מתארת בויום. "כשהראו לנו את התמונות, צדה את עיני תמונה שרואים בה מעין דרך ועלה בצבע ענברי. התמונה הזו מאוד משכה אותי. בסופו של דבר, גם הגרלתי אותה והכל התחבר לי. התבקשנו לכתוב למחרת, אבל אני, כבר עשר דקות אחרי הזום ישבתי בסלון בבית, והמילים פשוט פרצו. לא הייתי צריכה השראה, לא דמיון מודרך, באותו רגע זה פרץ ממני. אנחנו, למשל, אהבנו מאוד לטייל בארץ ובעולם, ובתמונה רואים כאילו דרך".
"הכוחות שלי זה הילדים שלי, האחים שלי, אמא שלי. יש לי בן קצין בצבא, בת שהשתחררה מהצבא, והבן הקטן לפני צבא. הם מתמודדים כל הזמן עם החוסר הזה של אבא ושל אח שהיו מאוד משמעותיים בחיים שלהם. אני שואבת את הכוחות מהם, כדי להראות להם שעם הקושי צריך להמשיך בחיים".
התרעות פיקוד העורף