האירוע עורר זעם ציבורי בקרב נכי צה"ל ובעיקר הלם וצער על סיומו הטרגי, שכן חמש שנים קודם לכן הצית עצמו איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום באותו הייאוש ובשם אותה המחאה, אבל שרד את הפציעה הקשה והפך לסמל.
"גם אני הרגשתי שלמרות שנלחמתי בצבא וסיכנתי את חיי, ברגע האמת מדינת ישראל הפנתה לי עורף וויתרה עליי. זה מביא למקומות מאוד קשים. זה כמו המפגינים באיראן. הם יודעים שהם יוצאים לאזור סכנה, שאולי יהרגו אותם ברחובות, אבל הם כל כך מיואשים מהסבל שמה עוד נשאר להם לעשות כדי להציל את עצמם?".
"זו הסיבה שהלומי קרב זועקים ונשרפים ומתים גם אחרי הרפורמה שעשו שם, שהייתה אמורה לתת פתרונות לפציעות על רקע נפשי. ארבע שנים עברו מאז המקרה שלי, ובניגוד לפתרונות המגוונים לשיקום פיזי, עדיין אין תורת שיקום מסודרת לנפגעי נפש".
"גם לפני 7 באוקטובר אגף השיקום לא הצליח לעמוד בכמות הפניות ועומס הבקשות להכרה ולא הסדיר את השיקום הנפשי בצורה ראויה. אבל עכשיו הוא בקריסה טוטאלית. יש מעט מאוד פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מול אלפי מטופלים. אי אפשר לשקם עם מספרים כאלה. עד כדי כך המצב לא נורמלי, שהעובדים עצמם הצהירו שאם זה יימשך הם ייצאו לשביתה".
"ישר לעבודה"
"הספקנו להיות כמה שעות בעזה עד שנקלענו למארב. התחיל ירי מסיבי ותקיפה עם טילי נ"ט, ומהר מאוד הבנו שהותקלנו קשות, כי הירי הגיע מתוך בית שהיה גבוה מאיתנו בכמה מטרים והיה להם יתרון של גובה מולנו. הם למעלה, אנחנו למטה".
"היו בי המון מחשבות, האם פעלתי נכון, האם פעלתי מהר, האם הייתי צריך לעשות כך ולא אחרת ולצד זה המון זיכרונות קשים ורעים של מה שהיה שם, מה שראיתי ומה ששמעתי. הריחות, הזעקות, הדמויות בתוך האש, הגופות שהוציאו החוצה. זו הייתה זוועה, ואני ניסיתי לברוח ממנה ולהמשיך כרגיל".
"אז ניסיתי להדחיק, ולא ממש הצלחתי. תוך כמה שבועות התחלתי להרגיש תסמינים קיצוניים יותר, חוסר שינה, רגישות יתר, התפרצויות זעם. התחלתי לבכות בלילות בלי להבין על מה ולמה ולסבול מסיוטים קשים".
"זה היה באמצע תרגיל חטיבתי שמדמה מלחמה ופתאום הרגשתי שאני בתוך סיוט ושאני נלחם באמת ולוקחים לי את הנשק. זה היה בנוכחות מפקד המחלקה וכולם ראו ושמעו ורק אז הבנתי שכבר אי אפשר להסתיר יותר. התחלתי תהליך של טיפול מקצועי וגם אז לא באמת פתחתי את הדברים כי רציתי להמשיך להיות לוחם".
סעידיאן סיים את השירות הצבאי כלוחם. הייתה בו תקווה שהמרחק מהלחימה יסייע לו לשכוח את העבר ולהמשיך הלאה. אלא שהזמן רק החריף את מצבו. "לא הצלחתי לתפקד", הוא אומר בפשטות.
"לא הצלחתי להסתדר בעבודה, לא יכולתי לממן את עצמי ולשכור דירה, הגעתי למצב שגרתי אצל אמא שלי ולפעמים גרתי ברחוב. זו הייתה מציאות שבה למרות כל המאמצים אי אפשר לתחזק חיים. בצבא עוד הייתה לי מסגרת, הייתה משמעות בלהיות לוחם, הייתה סביבה להישען עליה וסיבה לקום בבוקר. אבל כשהשתחררתי, כל הדברים האלה נעלמו ולא הצלחתי להחזיק את עצמי בשום דבר כי הקשיים הנפשיים הלכו והתגברו".
"הגעתי למצבים קיצוניים של אלימות, מצבי קיצון שבהם שברתי דברים והשתוללתי, ומשם הדרך למחלקה הפסיכיאטרית ולאשפוז הייתה קצרה, למרות שגם הכדורים והזריקות לא עשו לי טוב".
"אמרתי להם, כשגייסתם אותי היה לי קב"א גבוה, פרופיל 97, הייתי מיועד לקצונה ובמלחמה הייתי מוכן להגן על המדינה ולמות, ופתאום כשאני פצוע אתם דורכים עליי, משפילים אותי ואומרים שהגעתי נכה מהבית, אז למה הכנסתם אותי למלחמה וגייסתם אותי לקרבי אם אני כזה דפוק מראש?".
"עם הזמן נחשפתי לעוד ועוד אנשים שלא קיבלו הכרה על הפציעה הנפשית. הייתי נפגש איתם בבית הלוחם, שומע סיפורים על עוד אנשים כמוני וככה הבנתי שזה לא רק אני ושיש הלומי קרב רבים שסובלים כמוני. הפציעה הנפשית לא קיבלה מספיק הכרה. הגופים המטפלים בנו בכלל לא הבינו עד כמה היא יכולה לפגוע בחיים האישיים ועד כמה היא קשה לא פחות מפגיעה פיזית, לפעמים אפילו יותר".
"ראיתי בבית הלוחם פצועים קשה, קטועי ידיים ורגליים שהגיעו לשיקום וניהלו שגרה חברתית וזכו להזדהות ולאמפתיה לעומתנו, הפצועים השקופים, שנתקלנו באטימות וביחס מזלזל. זו הייתה אכזבה אדירה, כי הרגשתי שהמדינה שנלחמתי עבורה זרקה אותי לכלבים".
"הבנתי שצריך לקרות משהו דרמטי"
ב־12 באפריל 2021, כחמש שנים לאחר השחרור מצה"ל, החליט סעידיאן לעשות מעשה קיצוני. הוא הגיע למשרדי אגף השיקום במשרד הביטחון בפתח תקווה והצית את עצמו. "הבנתי שצריך לקרות משהו דרמטי", הוא מספר, "ושעליי לזעזע את המערכת, אבל בעיקר רציתי שיבינו עד כמה הקושי שלנו בלתי נסבל ועד כמה עמוק הפער בין מה שנתנו למדינה לבין מה שהמדינה לא נותנת לנו".
"הגעתי עם שני בקבוקי בנזין, שפכתי אותם על עצמי והעליתי את עצמי באש. בדקות שקדמו להצתה חשבתי בעיקר על המשפחה שלי, על אמא שלי ועל התסכול מהתחושה שלא מבינים עד כמה הנפש חשובה אפילו יותר מהגוף".
סעידיאן הובהל אל בית החולים כשהוא במצב אנוש ובסכנת חיים. במשך חצי שנה הוא היה מורדם ומונשם, וכשהתעורר נאלץ לעבור טיפולים קשים ומייסרים. כל גופו כוסה בכוויות. רק הפנים נותרו נקיות ממאכלת האש. "זו הייתה תקופה איומה, איומה", הוא נזכר היום.
"בכל בוקר התעוררתי לסבל לא אנושי. בכל יום טשטשו או הרדימו אותי מחדש בגלל שלא יכולתי לשאת את הייסורים. וכל תנועה, כל טיפול, כל החלפת תחבושות היו מסכת של כאב. לקח לי ארבעה חודשים רק להגיע למצב שאוכל להזיז את הידיים ואת הגוף. הייתי כל כך מוגבל, שכדי שלא אתנוון חיברו אותי למיטה והעמידו אותה רק כדי שאוכל לעמוד זקוף. ולא יכולתי לשתות או לאכול, הכל עבר דרך צינוריות. לאט־לאט למדתי לעשות הכל מחדש. לדבר, לאכול, ללכת".
"יום אחד מישהי נכנסה לחדר שלי במחלקה ואמרה לי שהצלתי את המשפחה והילדים שלה. וזה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי אפשרות לבחור: או לקחת את המצב הכואב ולשקוע לתוכו, או להפוך אותו למקור כוח לאנשים אחרים במצבי. בחרתי במשמעות וברצון להחלים, להשתקם ולהחזיק ברגעים קשים כי היו הרבה מאוד נפילות בדרך".
פער קיצוני ומענה מצומצם
אומנם תקציב אגף השיקום הכפיל את עצמו והוא עומד על כ־8.3 מיליארד שקל, מתוכם כ־4.1 מיליארד ייעודיים לטיפול במתמודדי נפש, אך הפער בין ריבוי הפצועים ממלחמת חרבות ברזל למיעוט הצוותים עדיין עצום והמענה החיוני למצוקתם הולך ומצטמצם.
עם סיום המלחמה, הטראומה הנפשית הפכה מממד נסתר בשולי הדיון הציבורי ללב הסיפור על שיקום פצועי צה"ל. נתוני אגף השיקום מלמדים על חומרת האתגר שמולו ניצב משרד הביטחון כתוצאה מהלחימה המתמשכת. מבין 20 אלף פצועי חרבות ברזל שמטופלים באגף השיקום, 45% מתמודדים עם פציעה פיזית, 35% עם פציעה נפשית ו־20% נוספים מוגדרים כמי שמתמודדים עם פציעה נפשית ופיזית גם יחד.
מדובר בקשת רחבה של אבחנות - מדיכאון וחרדות ועד קשיי הסתגלות ופוסט־טראומה. הגל הזה עוד רחוק מסיומו: על פי ההערכות, שיעור נפגעי הנפש עוד צפוי לעלות, שכן מדובר בפגיעות הנחשפות לא פעם זמן ממושך לאחר תום הלחימה. ואכן, התחזיות מדברות על כ־100 אלף פצועים עד 2028 - מחציתם נפגעי נפש.
רוב הפצועים מהמלחמה הנוכחית הם חיילי מילואים ורובם צעירים בני פחות מ־40, שנקטעו מחייהם האזרחיים לסיוט מתמשך: קשיי שינה, פלאשבקים, הימנעות, קריסה בתפקוד וקושי עצום לחזור לשגרה. "המצב הנוכחי הרבה יותר מסוכן מבעבר", אומר סעידיאן. "כי הוא לא מאפשר אפילו את רמת הקשר והליווי האישי שהתקיימו לפני המלחמה, במיוחד בקרב נפגעי נפש שזקוקים לטיפול אינטנסיבי ומתמשך".
"כך למשל, ברפורמת 'נפש אחת' אין אזכור אחד על פוסט־טראומה כתוצאה מלחימה. מדברים שם בכללי על הנפש ולא השכילו להבין שיש הבדל משמעותי בין הלם קרב כתוצאה מלחימה בקרב, לעומת פוסט־טראומה שנובעת מתאונת דרכים או ממשבר זהות. הלם קרב במלחמה הוא טראומה שונה שמתרחשת לאורך זמן וזקוקה לשיקום וליחס שונה".
"אני חושב שזה מבטא זלזול עמוק מצד המערכת, שמשחררת אנשים אחרי לחימה כל כך קשה בלי מעקב ובלי טיפול מסודר, למרות שידוע לכל שלוחמים חווים חוויות קשות מאוד בקרב עם מספר ימי מילואים שלא ראינו פה מעולם".
"נשרוף את המדינה אם לא תעצרו את המתאבד הבא. אין לי בית לחזור אליו, אשתי לא יכולה לסבול אותי. ידעתם לשלוח ילד בן 19 לקרב אבל לא לטפל בו אחר כך. נמאס לשמוע שאתם מבינים. איציק סעידיאן, בעצמו שרוף מכף רגל ועד ראש, יגיד שאין מענה מספק ברפורמת 'נפש אחת' להלומי קרב", הוסיף אמסלם.
"אם היו מגדילים ראש ונותנים ללוחמים וללוחמות מעטפת יותר רחבה של תמיכה וטיפולים נפשיים גם לפני, גם במהלך וגם אחרי, ולא רק להם, אלא גם ובעיקר למשפחות שלהם, היה אפשר למנוע מהרבה מאוד חיילים להגיע לאגף השיקום עם בעיות של פוסט־טראומה".
"יודעת מה, גם אם לא כולם סובלים מהלם קרב, עדיף שכולם יקבלו לאורך הלחימה ובסופה סדנאות וכלים להתמודדות ולמניעה. זה יקטין משמעותית את האנשים שייגשו בעתיד לאגף השיקום ויבקשו עזרה".
"למשל היום הרפואה מדברת על פגיעה נפשית שניתנת לזיהוי דרך אזור מסוים במוח. אבל זה לא פוטר בשום אופן מהאחריות לפצועים או מקטין אותה, ואסור שיגרום לפגיעה באמון בכל מי שמדווח על קושי. אסור לשכוח שלפציעה בנפש אין הגדרה מובהקת, ובגלל שיש לה הרבה מאוד תסמינים, גם אין תרופות קסם. הפגיעה התפקודית הרבה יותר משמעותית, כי היא משליכה לא רק על הבריאות של הפצוע ועל מצבו הנפשי והגופני, אלא גם על היכולת שלו להשתלב במשפחה ובקהילה".
"העובדה שהפנים שלי לא נפגעו היא סימן"
הגוף של סעידיאן עדיין פצוע, נזקק לטיפולים ולניתוחים, מספר את חותם הלהבה, אבל פניו נקיות, חייכניות, אופטימיות. "אני עדיין מוגבל, ויש בגופי חלקים שלא יחזרו להיות מה שהיו בעבר", הוא אומר בהשלמה. "אני סובל מרגישות יתר לקור ולחום, ועובר טיפולים מורכבים וניתוחים פלסטיים, אבל אני חושב שהעובדה שהפנים שלי לא נפגעו היא סימן. אלוהים הבין מאיזה מקום עשיתי את המעשה הזה, ושלא באמת רציתי למות אלא להעביר מסר שיהפוך לשליחות, ושמר עליי במובן הזה".
"העמותה מציעה טיפולים אלטרנטיביים, גלישת גלים ורכיבת סוסים, לא רק למוכרים כהלומי קרב אלא לכל מי שחוו חוויה של קושי במלחמה האחרונה ובכלל מלחמות ישראל", הוא אומר. "אנחנו בונים מעגלי שיח ומשלבים לימודים וטיפולים אלטרנטיביים מתוך אמונה בכוח שלהם ושל הטבע, כדי שכל מי שירצה יוכל להגיע למרחב להתנתק, להתנקות ולהתרפא".
"אני חושב שגם ארגונים במדינת ישראל שינוי את היחס שלהם כלפי פוסט־טראומה. זה נותן לי את הדרייב להמשיך להיות בקשר עם חברי כנסת שמסייעים לנו לקדם חוקים שמיטיבים עם הלומי קרב, להשתתף כיום בוועדת מור יוסף שהקים שר הביטחון, לשתף ולייעץ מתוך הניסיון שלי והידע שצברתי, וגם להרצות בהתנדבות בבית הלוחם ובכל מקום שיש בו לוחמים ולוחמות".
תגובת משרד הביטחון:
"שיקום פצועי ופצועות צה"ל הוא משימה לאומית מורכבת", אומרים בתגובה באגף השיקום במשרד הביטחון. "מול צפי של כ־100 אלף מטופלים ב־2028 (מתוכם כ־50 אלף נפגעי נפש), אגף השיקום גדל ותקציבו הוכפל פי שלושה, ליותר מ־10 מיליארד שקל. מחציתו מוקדשת לשיקום פצועי נפש, המהווים נכון להיום כשליש מהמטופלים".
"אכן יש צורך בתוספת כוח אדם משמעותית, כמו גם היערכות מדינתית נרחבת לקליטת 40 אלף פצועי המלחמה. לכן החליטו שרי הביטחון והאוצר למנות ועדת מומחים משותפת, בראשות הפרופ' שלמה מור יוסף, לבחינת המענים והמשאבים הנדרשים כדי לטפל באופן מיטבי בפצועים".
התרעות פיקוד העורף