בשנים האחרונות מתרחשת בצפון תנועה שקטה אך משמעותית: צעירים ערבים, וגם זוגות ומשפחות צעירות ממעמד הביניים, עוזבים ערים וכפרים ערביים ועוברים להתגורר בערים יהודיות או מעורבות. לעיתים מדובר במרחק של עשרות דקות נסיעה בלבד מהבית שבו גדלו, אך באיכות חיים שונה לחלוטין.
אין כאן גל הגירה דרמטי, אלא מדובר בטפטוף עקבי של החלטות אישיות: שוכרים דירה בעיר סמוכה, רוכשים דירה בפרויקט חדש, מעבירים את הילדים למסגרת אחרת. יחד ההחלטות הללו מצטברות למגמה רחבה יותר - שינוי בדפוסי המגורים של דור שלם.
בניגוד לדימוי הרווח, לא מדובר רק בסטודנטים או רווקים בתחילת דרכם. יותר ויותר זוגות ומשפחות צעירות מצטרפים למגמה, בעיקר מקרב מעמדות הביניים.
לדבריו, מדובר בתופעה רחבה בהרבה מהמקרה האישי: "שלושת החברים הכי טובים שלי כבר לא גרים בכפר. כל אחד מצא את הדרך שלו במקום אחר. אנשים מחפשים מקום שבו אפשר להתחיל חיים עצמאיים בלי פחד".
מאזן גנאים, ראש עיריית סכנין, רואה בתופעה סימן אזהרה. "אנשים מבוססים ובעלי מעמד עוזבים בגלל האלימות והפשיעה וגם בגלל שאין פתרונות דיור", הוא אומר. "כשאין תוכניות מתאר ואין קרקעות לפיתוח, אנשים נאלצים ללכת ליישובים יהודיים".
לדבריו, המעבר אינו מוגבל לעיר אחת: "אנשים עוברים לנוף הגליל, לכרמיאל וגם לנהריה. הם מחפשים ביטחון אישי וקורת גג. אני מבין אותם. כל אדם רוצה להגן על המשפחה שלו".
גנאים מדגיש כי אינו רואה בכך בגידה ביישוב: "אני לא מאשים את מי שעובר. אני מאשים את המצב. המדינה צריכה להתכנס ולתכנן תוכניות בחברה הערבית. אם אין אפשרות לבנות בית כחוק ואין היצע דירות, המשפחה תחפש פתרון במקום אחר".
עם זאת, הוא מזהיר מהשלכות ארוכות טווח: "כשמעמדות הביניים עוזבים, מי נשאר? אוכלוסייה חלשה יותר. ואז הרשויות מתקשות להתקיים ולספק שירותים".
לדבריו, המעבר אינו נובע משינוי תעסוקתי: "זה אותו מרחב תעסוקתי. ההבדל הוא באיכות החיים, בביטחון האישי ובסטנדרט התשתיות".
לדבריו, מדובר בשילוב של גורמי דחיפה ומשיכה: "חוסר ביטחון אישי, עומס חברתי והיעדר הזדמנויות דוחפים החוצה, בעוד שהערים מציעות מגוון דיור, תעסוקה ותחושת חופש אישי".
ח'מאיסי מדגיש כי מדובר גם בשינוי תפיסתי: "הדור הצעיר פחות מחויב לגור ליד המשפחה המורחבת. הוא פועל במרחב אזורי אחד - עובד בחיפה, לומד בעכו ושוכר דירה בנוף הגליל".
לדבריו, בעבר התקיימה הפרדה ברורה יותר בין מרחבי החיים, אך כיום הגבולות מיטשטשים. "אנחנו עוברים מחברה של יישובים נפרדים למרחב מטרופוליני משותף יותר. אנשים כבר עובדים ולומדים יחד ועכשיו גם המגורים הופכים משותפים".
רבים מהמרואיינים מדגישים כי המעבר אינו נובע מהתנערות מזהותם. "אני עדיין שומרת על המסורת שלי", אומרת לינה. "אבל אני רוצה גם קריירה וחיים עצמאיים. זה לא סותר". סמיר מסכם: "אנחנו לא בורחים מהזהות שלנו. אנחנו פשוט רוצים לחיות. קודם כול לחיות בלי לפחד, שתהיה לנו קורת גג שאפשר לחזור אליה בסוף יום עבודה".
התנועה הזו, שמתרחשת כמעט מתחת לרדאר, אינה מהפכה קולנית - אך היא משנה בהדרגה את מפת המגורים בצפון. במרחק נסיעה קצר מהבית שבו גדלו, יותר ויותר צעירים ומשפחות בוחרים לבנות לעצמם מרחב חדש - כזה שמאפשר, לפחות בעיניהם, להתחיל מחדש.