"המסביר הלאומי" של ישראל בנושא איראן
בימים שבהם כל אולפן טלוויזיה בישראל מצמיח עוד פרשן כוכב לענייני איראן, יש מי שכבר כמעט שבעה עשורים מדבר אל האיראנים בשפתם, בלי תרגום ובלי תיווך. מנשה אמיר (86), עם 70 שנות ותק בתקשורת, מוכר בקרב מיליוני איראנים בעולם בתואר "המסביר הלאומי" של ישראל בנושאי איראן. בישראל שמו אולי מוכר פחות לבני דור האינסטגרם, אך בעולם – ובעיקר בתקשורת הבינלאומית – מבקשים לשמוע את מי שהיה שם הרבה לפני שהאיום האיראני נעשה כותרת ראשית.
"יש עשרות ואפילו מאות רשתות דוברות פרסית ברחבי העולם - בטלוויזיה, ברדיו וברשתות החברתיות. רובן, כמובן, שייכות למשטר באיראן ומדברות בגנות ישראל. אני היחיד בארץ שיש לו ערוץ יו־טיוב בפרסית ואני מעלה מדי יום בשעה 8:15 שעון ישראל תוכנית הסברה בפרסית שבה אני פונה לעם האיראני. התוכנית נקראת ‘שיחה קצרה’ ואני מדבר בה עם האיראנים על המצב בישראל, מתייחס למה שקורה במדינה שלהם ולמה שלהערכתי יקרה בעתיד. בחודש האחרון היו לי מיליון וחצי צופים, נתון שיא לתוכנית שקיימת כבר שלוש שנים".
עכשיו זה הזמן
"אין לי ספק. הכלכלה האיראנית שותקה לגמרי. אין לחם, המחירים בשמיים, הדולר זינק. המשטר הזה לא יודע לנהל מדינה ולפתור בעיות, שלא לדבר על המחסור במים ובחשמל. קופת המדינה נשדדת על ידי בכירי המשטר האיראני, שהוא משטר דיכוי. כל אלה גורמים שהמשטר הזה לא יחזיק מעמד. כמובן זה תלוי במידה מסוימת בטראמפ ובישראל. במלחמת 12 הימים התחלנו לפגוע בסמלי המשטר האיראני, וטראמפ אילץ אותנו להפסיק. לכן אז לא בשלה האווירה להתקוממות העם. עכשיו זה הזמן".
"קודם כל, מדינת ישראל צריכה להרחיב את ההסברה הישראלית, ליצור תוכנית טלוויזיה שתשדר בפרסית לאיראנים, כמו שבלונדון יש תוכנית כזו. היום ההסברה של ישראל בפרסית בכלל לא חזקה, לעומת ההסברה בשפה הערבית. דובר צה"ל בפרסית עוסק בעיקר בדוברות, ולא בהסברה, ויש כמה דוברים עצמאיים, אבל אין לנו שום דבר רשמי".
אמיר נולד ב־1939 בשכונת היהודים מהנוצ’ר סאצ’מצ’י שבטהרן. אביו עבד כאזרח בצבא האיראני ואמו הייתה עקרת בית. הוא למד בבית הספר היסודי "אור וצדק" של המיסיון הנוצרי, ובהמשך בתיכון "אליאנס" היהודי ובתיכון היהודי "כורש". את לימודיו סיים בתיכון המוסלמי "אדיב", שאליו עבר בשל קרבתו למערכת העיתון "כיהאן".
"הצטרפתי לעיתון ב־1956 בגיל 17 בלבד, בגלל שידעתי צרפתית. עבדתי כמתרגם וכעורך משנה", הוא מספר. "בשנת 1957 הסוכנות היהודית הזמינה קבוצת מורים בבתי ספר יהודיים באיראן לסמינר של חודשיים בישראל. כעיתונאי צעיר בעיתון ערב מכובד באיראן הזמינו אותי להצטרף לנסיעה. טיילתי בארץ, התאהבתי בה, וגם קניתי ספר תיירות על ישראל שכתב דוד קטריבס. כשחזרתי לאיראן תרגמתי אותו לפרסית. זה היה הספר הישראלי הראשון שתורגם לפרסית. הוא היה רב־מכר ונחשב לחומר הסברה עבור מדינת ישראל".
אמיר כתב בעיתון האיראני על הישגי ישראל בתחומי ההתיישבות, החקלאות, הרפואה והמדע. "מי ששינה את חיי היה העיתונאי הישראלי דוד סיטון שכתב בעיתון הישראלי ‘הבוקר’", הוא אומר. "דוד ביקר באותה תקופה במערכת העיתון שבו עבדתי באיראן, ו’הכריח’ אותי לעלות לישראל. הוא גם גרם לי ללמוד מדעי המדינה והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, וסלל לי את הדרך לרדיו קול ישראל בפרסית בארץ".
26 שעות ביממה
הוא עלה לישראל בשנת 1959. במקביל ללימודיו החל לעבוד במחלקת השידורים בפרסית של רשות השידור, תחילה כקריין ובהמשך גם כעורך וכמנהל. "עבדתי בקול ישראל 57 שנה ברציפות, עד סגירת רשות השידור ב־2017, כשבמשך 20 שנה שם שימשתי מנהל השידורים", הוא מציין. "חשוב להבין שבשנים ההן הרדיו היה כלי ההסברה והתעמולה היחיד עבור ישראל בעולם. לתוכניות שלי, שעסקו בהסברה ישראלית ובתרבות ישראל עם קשר לפרס, היו מיליוני מאזינים. עד היום, כשאני מסתובב בחו"ל, תשעה מכל עשרה איראנים שאני פוגש מזהים אותי בזכות התוכנית. בשנת 1991 העמקתי את הקשר בין איראן לישראל כשכתבתי מילון עברי־אנגלי־פרסי שהופץ בכל העולם, כולל באיראן".
"עד עלייתו של חומייני לשלטון היחסים בין ישראל לאיראן היו מצוינים. התרכזנו ברדיו בהדגשת שיתוף הפעולה והידידות בין המדינות. זו הייתה תקופת פאר", אמיר מתאר. "עם נפילת משטר השאה ועלייתו של חומייני לשלטון, התכנים שלנו נעשו יותר הסברה פוליטית עבור ישראל. חומייני אכן היה אחד המאזינים הגדולים שלנו. בריאיון שנתנה אשתו לעיתון האמריקאי ‘סן פרנסיסקו כרוניקל’ היא סיפרה שבכל יום בחמש אחר הצהריים הוא היה מאזין למנשה אמיר ב’קול ישראל בפרסית’. יש גם תיעוד וידיאו שלו מאזין לתוכנית שלי, וכשאני נפרד מהמאזינים הוא זורק את הרדיו, מקלל בכעס ויוצא מהחדר. כנראה הוא התעצבן על ההסברה שעשינו".
עם סיום עבודתו ברשות השידור, העביר את פעילותו ליו־טיוב ולרשתות החברתיות. "אחרי עזיבתי הקמתי את ‘פיאם ישראל’ (‘מסר ישראל’), אתר חדשות בפרסית שמעביר ידיעות לכל העולם, וגם הקמתי את אתר האינטרנט של משרד החוץ בפרסית", הוא מוסיף.
"קודם כל אני מאזין, צופה ועוקב אחרי החדשות בפרסית 26 שעות ביממה (צוחק). את כל זה אני מרכז לתוכנית היומית שלי ביו־טיוב. הסיפוק שאני מקבל מהעבודה ומהיחס החם שהאיראנים מרעיפים עליי נותן לי את המרץ להמשיך. בעבר היו גם הערות פחות טובות מצד טוקבקיסטים וגם כאלה שניסו להכפיש את משפחתי, אבל רוב התגובות ידידותיות, והרוב קובע. בכל פעם שקורה משהו בישראל שנוגע לאיראן, פונים אליי מכלי תקשורת בינלאומיים בבקשות להתראיין. אני שגריר ההסברה של ישראל בנוגע לאיראן".
"ב־1972, שבע שנים לפני המהפכה. וזה היה יפהפה. אני חולם לחזור לבקר שם, ואני אופטימי שזה יקרה. תוך חודש נקבל תמונה ברורה יותר בעניין המשך השלטון באיראן, וכולי תקווה שהמשטר הנוכחי ייפול כשם שברית המועצות נפלה. אם זה תלוי בי, כבר עכשיו אני מזמין טיסה ישירה לטהרן".
התרעות פיקוד העורף