בימי מלחמה אלה, שבהם על פי מדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף אין הגעה למקומות עבודה, למעט משק חיוני, ואין מסגרות חינוך פעילות, הורים רבים עובדים – ככל האפשר – מהבית ונמצאים בקרבת ילדיהם בעת אזעקות. המצב שונה מבחינת עובדים חיוניים, שבשל עבודתם צריכים להגיע מדי יום למקומות העבודה ונאלצים למצוא השגחה אחרת לילדיהם. כששני ההורים יוצאים מהבית לעבודה המצב מאתגר במיוחד.
שליחות ומחויבות
מצב המלחמה, הם אומרים, השפיע מאוד על חיי המשפחה שלהם. "היינו צריכים להתארגן על עזרה מצד המשפחות שלנו. סבא וסבתא משני הצדדים עוזרים, וגם אחותי עוזרת", מספרת חסונה אלגמאל. "זה התחיל בשיחות עם הבן הבכור. הסברנו לו את המשמעות של העבודה שלנו, את חשיבות הנוכחות שלנו בבית החולים. הסברנו שבתקופה הקרובה הוא הולך להימצא יותר אצל הסבים והסבתות, שיש להם ממ"ד, ושהם ידאגו לו כאילו אנחנו נמצאים. באזעקות הוא מפחד, רץ מיד לממ"ד, אבל ברגע שהוא נמצא בקרבת אנשים שהוא מכיר, הוא מתמודד מאוד יפה. העבודה שלנו, גם בלי קשר למלחמה, היא אינטנסיבית וקשה. יש לנו עזרה מההורים גם בשגרה. אנחנו מקבלים תמיכה וגב מלא מהמשפחות. זה לא מובן מאליו, לא אצל כולם זה ככה. ובמלחמה, תודה לאל, ההורים שלנו מקשיבים להנחיות פיקוד העורף, ודואגים לצאת מהממ"ד רק אחרי שמתקבל אישור".
"אבל עדיין זה קשה", אלגמאל מוסיף. "כשאתה בעבודה, שומע את האזעקה, והילדים רחוקים, אתה צריך להתקשר ולוודא שהם נכנסו לממ"ד. בסיטואציה כזו יש גם איזו תחושת תסכול, של למה אני לא נמצא עם הילדים. קרה שבזמן אזעקה הבן הבכור התקשר ושאל: 'אבא, מתי אתה חוזר הביתה?'. ואז עוברת לך המחשבה הזו".
בני הזוג יוצאים מהבית ב־6:30, מסיעים את הילדים להוריהם וממשיכים לעבודה. "ומתפללים שבדרך לא יהיו אזעקות", מעיר אלגמאל. "אנחנו מקווים שהמלחמה לא תימשך הרבה זמן, אבל אם יהיה צורך ממושך, ההורים שלנו הם חלק מהמסלול המקצועי שבחרנו".
כיתת כוננות
הם גרים בהרצליה, הורים ליונתן, בן שנה וארבעה חודשים. עם תחילת המלחמה החלו, כדבריהם, "להקפיץ את כיתת הכוננות של הבייביסיטר".
"בשגרה, הילד הולך כל בוקר לגן ואנחנו אוספים אותו אחר הצהריים", מספר רועי. "עכשיו אין מסגרות, ואנחנו נחשבים עובדים חיוניים. יש לנו משפחה מאוד תומכת ומבינה את המצב. ביומיים האחרונים אמא של לירי ואחותה שמרו על יונתן בזמן שהיינו בעבודה. אחר כך אמא שלי שמרה עליו. כולם נותנים יד כדי שנוכל לעבוד".
"אני מתחילה ב־7:30 בבוקר, מסיימת את היום בסביבות 16:00 אחר הצהריים, וחוץ מזה יש לי תורנות פעם בשבוע של 26 שעות רצופות", אומרת לירי. "מדי פעם יש גם תורנות בסוף שבוע. רועי ואני מנסים איכשהו לפצח את סודוקו התורנויות, כדי שזה לא יצא במקביל, ואז לא יהיה מי שיישן עם הילד בבית. בבית החולים הייתה היערכות גדולה של כל הצוותים לקראת אירוע של מלחמה. בין השאר, פתחו מסגרת לילדי עובדים בגילי 3־6, ויש עובדים שמשתמשים בה. הילד שלנו עדיין קטן. לכן האמהות שלנו ואחותי עושות חלוקה ביניהן".
"סורוקה משרת את כל אוכלוסיית הדרום והמלר"ד (מרכז לרפואה דחופה) שלו הוא הכי עמוס בארץ. הוא מקבל המון מקרי טראומה, גם בשגרה", אומרת אזולאי פרסטר. "אנחנו עובדים כל הזמן בעומס גדול. ביום שני השבוע, בעקבות נפילת הטיל בבאר שבע, קלטנו כ־100 מטופלים בכמה שעות".
לדבריה, בית החולים מתורגל בהתנהלות בעת חירום גם מבחינת הדאגה לילדי העובדים: "כבר בשבת עשו רישום לשירותי שמרטפות כדי לאפשר לאנשים להגיע לעבודה. הילדים מגיעים לאוניברסיטה, ושם יש להם בייביסיטר. אבל אנחנו מעדיפים להשאיר את הילדים בבית. נעזרים בסבא, בסבתא, בבייביסיטר בתשלום. לא משאירים אותם בלי מבוגר אחראי. המצב כרגע מפחיד, לכן תמיד יש מישהו איתם. ביום שני, למשל, עבדתי לילה, כדי שלמחרת אוכל להיות בבית. אז הייתי איתם בבית בשארית כוחותיי, אבל הייתי בבית".
"האמת היא שאנחנו כבר מאוד מתורגלים באירוע", אומר פרסטר. "מאז 7 באוקטובר רגילים לאזעקות. הממ"ד נגיש, והילדים ישנים בו. גם הילדים מתורגלים ורגועים. הם מוצאים תעסוקה בבית, הולכים לחברים שגם להם יש ממ"ד ושאצלם ההורים נמצאים עכשיו בבית".
התרעות פיקוד העורף