בשלביה הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל", זכו נשות אנשי המילואים, שניהול הבית וגידול הילדים נפל על כתפיהן בלבד בזמן שבני זוגן היו מגויסים, במלוא התמיכה וההערכה. אבל שנתיים וחצי מאוחר יותר, לא מעט מהמשרתים ומבנות זוגם חשים שהם נשארו להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמם. רבים מהמגויסים והמגויסות נפגעו תעסוקתית וכלכלית. רבות מבנות הזוג של המגויסים נפגעו אף הן, ובתחום התעסוקה נסוגו לאחור.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספטמבר 2025 מלמדים כי 25% מבנות הזוג העצמאיות ו-73% מבנות הזוג השכירות של משרתי המילואים נפגעו תעסוקתית בעקבות המלחמה. הן נאלצו לוותר על הקריירה שלהן ולמצוא עבודה אחרת, לא בהכרח בתחום התמחותן ובהתאם ליכולותיהן, כדי לתרום לפרנסת המשפחה.
גם מנתוני סקר פורום נשות המילואימניקים, שפורסמו בדצמבר 2025, עולה תמונה עגומה: כ-84% מנשות המילואימניקים העצמאיות דיווחו על פגיעה בעסק, ולמעלה ממחצית מהשכירות אמרו כי נאלצו לרדת בשכר או בהיקף המשרה. במשפחות משרתי הקבע המצב אינו מעודד יותר. לפי הפורום שלהן, מעל 50% מהנשים דיווחו על פגיעה בהיקף המשרה שלהן ו-72% דיווחו שהתפוקה שלהן בעבודה ירדה.
על רקע הפגיעה המתמשכת ביציבות התעסוקתית בקרב משפחות המילואים, פורום נשות המילואימניקים הרחיב את פעילותו למיצוי זכויות, שינוי מדיניות, הסבות מקצועיות וכו'. הוא אף החל בקמפיין גיוס המונים שנועד להבטיח את המשך הפעילות למען חיזוק הביטחון הכלכלי, הנפשי והתעסוקתי של משפחות המילואים.
שנה וחצי בבית
"מהר מאוד הם הציבו לי עובדה, שאני חייבת לחזור למשרד, למרות שהעבודה שלי לחלוטין הייתה יכולה להיעשות מהבית. עבדתי במשך כל התקופה שבה בעלי היה מגויס, עד כמה שהתאפשר לי – מהמשרד, מהבית, טחנתי את כל ימי המחלה והחופשה שלי. זה לא שהייתי אחת מיני רבות – הייתי היחידה במצב הזה. ציפיתי לאיזשהו יחס, וגם אמרתי להם את זה בפנים: 'אני לא צריכה שטיח אדום, אני לא צריכה שתמחאו לי כפיים, אני צריכה שתראו אותי כאשת מילואימניק שמתמודדת עם שלושה ילדים קטנים'".
פאר ויגודה החליטה לעזוב את מקום עבודתה, ובמקביל עזב בעלה את מקום עבודתו, והמשפחה עברה לגור בצפון, קרוב להוריה. "מצאתי את עצמי בבית במשך שנה וחצי", היא ממשיכה. "לא הצלחתי למצוא מקום עבודה שבו אני יכולה לעסוק במה שאני אוהבת ובמה שאני טובה בו.
"בהתחלה חתמתי אבטלה, ואז פשוט ישבתי בבית וקיוויתי לנס. לפני כמה חודשים מצאתי את מקום העבודה שאני עובדת בו עכשיו: חמש דקות מהבית, 50% משרה, לא מה שאני רוצה, לא מה שאני – אבל אני מודה עליו, כי הוא נותן לי משהו והם מאוד מכילים את העובדה שאנחנו משפחה מגויסת. המצב של התיירות מאז המלחמה בכי רע, ובצפון הוא קשה במיוחד. אבל יש מקומות שאפשר לעבוד בהם כשיש פניות. אני לא נמצאת במצב שבו אני יכולה להגיד לעצמי שאני יכולה לעבוד עכשיו באמת. אין לי את האפשרות הזאת כשבעלי מגויס".
"בעלי עדיין עושה מילואים, אבל לא כמו בתחילת המלחמה, כשהוא ישן מחוץ לבית במשך חצי שנה. אז הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי יותר לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב, כי אני צריכה להיות עם הבן שלי. אני לא יכולה להתחיל לבנות את הקריירה שלי מחדש, או לעבוד במשרה מלאה. חיפשתי עבודה קרובה יותר לבית ובחודשים האחרונים אני עובדת במשתלה, בבאק אופיס. אני עובדת פה מסיבות של נוחות בלבד.
"אין כאן שום דבר שקשור ליכולות שלי או לאתגר. זה רחוק ממה שהייתי רוצה לעסוק בו בחיים, אבל פשוט הכל נעצר. אין לי אפילו שום יכולת להגיד לעצמי, 'טוב, זו תקופה, עוד איקס זמן אני אוכל לחזור לקריירה, ובעלי יחזור להיות בבית'. אי אפשר לתכנן שום דבר, לא יודעים מה יהיה – יקפיצו אותו, או לא יקפיצו אותו. הכל בהולד. היום אני בהישרדות. אני במקום שיכול לאפשר לי את השעות שאני צריכה, עם שכר שהוא יחסית נורמלי. יש לי שני תארים, רקע מרשים בקורות החיים, אני דוברת חמש שפות – וזה לא רלוונטי. אם פעם אמרתי 'בעלי משרת במילואים', ואנשים הסתכלו בכבוד, היום זה לא מעניין אף אחד, זה לא מרשים, המעסיק מסתכל על זה כעל עול".
וינברג אינה רואה את האור בקצה המנהרה. "אם היינו חיים במדינה מתוקנת, זה לא היה מגיע לכמויות האלה של ימי המילואים", היא טוענת. "אם הנטל הזה היה מתחלק עם עוד אוכלוסיות, אפשר היה לעשות מילואים, אבל בטעם טוב, כמו בעבר – פעם או פעמיים בשנה. היום יש תחושה שדופקים אותנו כי אנחנו הפראיירים שכן רוצים לעשות מילואים, אז בונים עלינו, והקבוצות האחרות, שלא עושות מילואים, זה לא מעניין אותן".
קרייריסטית בלי קריירה
"לפעמים אני מגדירה את עצמי כקרייריסטית בלי קריירה. מבחינת שעות העבודה אני לא נמצאת שעות על גבי שעות באיזה משרד, כי טכנית אני לא יכולה להיעדר כל כך הרבה מהבית. אבל מבחינת השאיפות שלי למימוש עצמי ולפרנסה אני כאילו במוד של קרייריסטית. גדלתי בסביבה ליברלית, שמקדמת ומעצימה נשים, שמלמדת שאישה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. עד גיל 24 כבר היו לי תואר שני ותעודת הוראה.
"על הנייר, היה לי כל מה שצריך כדי להיות מורה, מחנכת, רכזת מגמה מוצלחת. מה שלא גילו לי הוא הכוכבית הקטנה: אלא אם את נשואה לאיש קבע. כל השנים לפני המלחמה היה לי מאבק פנימי: כמה אני בעבודה, כמה אני בבית. לפני תחילת המלחמה הכנסתי את הבן הקטן שלי למסגרת מלאה, וחזרתי לעבודה בהדרגה. תכננתי להגדיל את המשרה שלי בבית הספר, וגם פתחתי עסק עצמאי שמלמד איך להיות מרצה".
היבש מספרת על תגובות הסביבה: "הרבה פעמים אומרים לי 'בסדר, אלה היו החיים שלך תמיד', 'את רגילה לזה שהוא לא בבית'. אבל אף אחד לא 'רגיל' לזה שהאבא לא נמצא. זה תיאור שאפשר להוציא מהלקסיקון. יש הבדל עצום בין איך שנראה שירות קבע לפני המלחמה, ובין איך שהוא נראה מאז המלחמה. אין דברים כאלה 'בין סבבים', 'הפסקות אש', או 'תקופה רגועה'".
היבש הגיעה לוועדות בכנסת כדי להביע את עמדתה בעניין הקמת קרן סיוע לבנות זוג של משרתי הקבע, בדומה לקרן הסיוע לנשות אנשי המילואים. בינתיים, קרן כזו הוקמה בעזרת פורום משפחות הקבע, אבל היבש הבינה בביקוריה בכנסת עד כמה עמוקה הבורות בעניין מצבן של נשות משרתי הקבע.
"חקוק לי בראש משפט שאמר לי נציג משרד האוצר באחת הוועדות, כשדיברתי על אובדן ההכנסה שלי: 'בעלך מרוויח מספיק בשביל שניכם'", היא משחזרת. "לא משנה שזה לא נכון מבחינה מספרית – משכורת של איש קבע לא באמת מחזיקה משפחה. אבל זה לא רק שעכשיו אני לא עובדת ולא מכניסה כסף – אני לא מקודמת, יש חור ענק בקורות החיים שלי. גם ככה יש לי ארבעה ילדים, יצאתי לחופשות לידה, והמצב שלי לא מזהיר. בתקופה שבה הייתי הכי צריכה את התמיכה של המדינה והחברה, נתנו לי את הטיעון הזה, שלקוח משנות ה-50".
התרעות פיקוד העורף