מאז ההסלמה מול איראן, הרשויות מדגישות שוב ושוב את חשיבות ההגעה המיידית למרחב מוגן. אבל עבור אלפי אנשים עם מוגבלות וקשישים – ההנחיה הזו פשוט לא רלוונטית. בירושלים, רק 22 מתוך 557 מקלטים ציבוריים נגישים. בתל אביב 18 בלבד. בחיפה 15 מתוך 107.
מאחורי המספרים עומדות עדויות קשות: אישה בכיסא גלגלים שנאלצה לעזוב את דירתה ולחזור לבית אמה כי אין לה גישה למקלט; צעירה מהרצליה שמספרת שאין לה מקלט נגיש במרחק סביר ולכן אינה ישנה בחדרה; דיירת בקומה שישית ללא ממ"ד שאינה יכולה לרדת למקלט בזמן אזעקה ונשארת בדירה חשופה.
שון מתארת תחושות קשות של תשישות ותסכול: "גם בסבב הקודם מול איראן זה היה ככה. אני מותשת מהמצב הזה וכבר לא יודעת מה לעשות. שומעת מהמון חברים עם מוגבלות שמרגישים כמוני עייפים, שחוקים וחסרי אונים. איך ייתכן שב-2026 במדינת ישראל, מדינה שמורגלת למלחמות, אין מענה בסיסי לאנשים עם מוגבלות?".
לדבריה, כשהיא משתמשת בכיסא הגלגלים הממונע שלה, היא אינה יכולה להיכנס למקלט המשותף בבניין שבו היא מתגוררת.. "במצב של אזעקה זה מרגיש כאילו הזמן לא לטובתי גם כאשר יש התרעה מוקדמת. לאחרים במצבי אין פריבילגיה של משפחה קרובה עם ממ"ד. עבורם המציאות הזאת קשה ומפחידה הרבה יותר".
עוד הוסיפה: "לא מדובר במקלטים ישנים שקשה לשפץ, אלא במיגוניות חדשות שרשויות מקומיות יכולות לבקש עבורן פטור מהנגשה – ולקבל אותו כמעט אוטומטית. כך בפועל מודרים כ-20% מהציבור מהמענה הבסיסי ביותר בזמן חירום".
"אחרי שנתיים של מלחמה, שבהן הצטרפו עוד רבים למעגל האנשים עם מוגבלות, הפער כבר מזמן לא נוגע רק לניידות" מדגישה אלוק, "אנשים עם מוגבלות חושית, קוגניטיבית או נפשית מתמודדים עם הנחיות שאינן מותאמות למציאות חייהם – מקושי בהבנת ההוראות ועד עומס רגשי קיצוני בזמן אזעקות. ביטחון בעורף חייב להיות ביטחון לכולם. זו לא דרישה מיוחדת – זו אחריות בסיסית של מדינה כלפי אזרחיה".
התרעות פיקוד העורף