לדבריה, עצם הניסיון לקיים חיים בסיסיים הפך לכמעט בלתי אפשרי. "לא יודעים מה זה לישון. העיניים שורפות מחוסר שינה. כל בום גומר לי את החיים. אני עם היסטריה של חרדות, אבל מעולם לא חשבתי שגם הנכדים שלי יחוו את זה".
פרץ מדגישה כי לצד התמיכה בפעילות הצבאית והרצון לראות הכרעה, התושבים עצמם קורסים תחת העומס. "אנחנו נותנים רוח גבית לצה"ל, מתפללים לשלום החיילים, ורוצים שזה ייגמר עד הסוף. אבל במקביל, צריך להבין מה קורה כאן לתושבים. אי אפשר לחיות ככה יום ולילה".
אחד הנושאים הבולטים שעולים שוב ושוב בקרב תושבי העיר הוא הרצון להפוגה זמנית. לא פינוי מלא ולא עזיבה ארוכה, אלא כמה ימי אוויר. "כן, הרבה תושבים מוכנים להתפנות, לפחות לחג, לפחות לכמה ימים של שקט בראש", אומרת פרץ. "לא חודשיים ולא שלושה חודשים בבית מלון. אבל כמה ימים, להוציא את הילדים, שהמשפחות ינשמו, שהילדים יירגעו קצת".
לדבריה, המצב הנוכחי אינו מאפשר לא לילדים ולא להורים לתפקד. "הילדים לא ישנים. ההורים לא ישנים. איך אפשר לקום ככה ללימודים, איך אפשר ללמוד בזום, איך אפשר בכלל לחשוב? זה מוקדם מדי לפתוח את המשק, מוקדם מדי להחזיר לשגרה. עוד שבוע לא יקרה כלום למדינה, אבל לנו זה יכול לתת אוויר".
פרץ מציפה גם את מצוקתן של אוכלוסיות פגיעות בעיר. לדבריה, יש קשישים, חולים ואנשים עם מוגבלויות שפשוט אינם מסוגלים להגיע למקלטים. "יש פה קשישה מרותקת לבית עם הליכון וכיסא גלגלים. יש אישה שמחוברת לבלון חמצן 24 שעות ביממה. אם היא תרוץ למקלט, היא תמות בדרך. אלה דברים שאנשים מבחוץ לא מבינים". היא מוסיפה כי בבניינים רבים, בדגש על הדיור הציבורי, אין ממ"דים, ודיירים ממשיכים להסתמך על מקלטים ישנים בתנאים לא פשוטים.
לדבריה, הקושי המרכזי הוא היעדר זמן התראה אמיתי. "יש לי בית עם שתי קומות והממ”ד שלי למעלה. בשבוע שעבר הייתי במרפסת, הייתה אזעקה, רצתי לממ"ד ותוך כדי כבר שמעתי את הבום. לפעמים בכלל שומעים את הבום ורק אחר כך את האזעקה".
גם דרדרי מדברת על הפגיעה בילדים ועל הצורך לאפשר לתושבים לצאת להפוגה קצרה. "הבן שלי אומר לי כל יום תודה שהוצאתי אותו משם. הילדים כבר עברו שנתיים של טראומה, וכל רגע לשמוע בומים זה לא נורמלי בשבילם". לצד זאת, היא דורשת סיוע כלכלי לעסקים: "יש תשלומים, שכירות והוצאות, אבל אין הכנסות. חלק מנסים לפתוח, אבל רבים מפחדים גם על עצמם וגם על העובדים שלהם. אם אי אפשר לעבוד, המדינה צריכה להכניס את היד לכיס ולעזור".
לדבריה, מעבר לחשש הביטחוני יש גם איום ממשי על עתיד העיר. "אם לאנשים היה שביל קטן של תקווה להישאר כאן, גם זה נמוג. אנשים שהתלבטו אם לעזוב, עכשיו קיבלו את הדחיפה למה כן לעזוב". היא דורשת מהמדינה לא עוד הצהרות, אלא תוכנית אמיתית לשיקום העיר, עם מקומות עבודה, תחבורה, חינוך ותמריצים למשפחות צעירות.
המכנה המשותף בין הקולות השונים בקרית שמונה ברור: לצד הרצון שהמערכה תוביל לשינוי ביטחוני אמיתי, התושבים דורשים הכרה במצוקה שלהם כאן ועכשיו. לא רק דיבורים על חוסן, אלא צעדים מעשיים: כמה ימי הפוגה למשפחות, סיוע כלכלי מיידי, פתרונות לאוכלוסיות חלשות, והבנה בסיסית שאי אפשר לדבר על חזרה לשגרה כשבקו העימות לא נחים לא בלילה ולא ביום.
התרעות פיקוד העורף