כאמור, היבה בן וטיק היא אחת מאותם סטודנטים וסטודנטיות מופלאים, ומבחינתה השלמת הדוקטורט היא המשימה המרכזית. עבודת הדוקטורט שלה – "עקבות החיים היהודיים במרחבים כפריים במרוקו" - עוסקת בזיהוי ובחקר השרידים ההיסטוריים והתרבותיים של קהילות יהודיות שחיו בעבר באזורים כפריים במרוקו.
מאז שהגיעה לישראל היבה כבר חווה לדבריה את "המלחמה השלישית שלה".לאחר שעברה את מלחמת חרבות ברזל ואת מלחמת 12 הימים עם איראן, היא כבר מכירה היטב את שגרת האזעקות בדרום הארץ. את יללת הסירנות, כמו גם את הדי הפיצוצים והנפילות, היא שומעת מתוך המרחב המוגן במעונות הסטודנטים שבשכונה ד'.
"זה מפחיד, אבל אין צורך להיכנס לפאניקה, במיוחד כשנמצאים במרחב מוגן עם חברים שמעודדים זה את זה", היא אומרת כאילו סיימה זה עתה קורס הסברה מטעם פיקוד העורף. "בכל אזעקה אפשר להכיר אנשים חדשים שמתגוננים איתך באותו חלל קטן. פאניקה? ממש לא. פחד הוא דבר טבעי, אבל צריך לדעת לשלוט בו".
המציאות המאתגרת לא גורמת לה לשקול עזיבה. מבחינתה, האפשרות לעזוב את ישראל לא עומדת כלל על הפרק. "כרגע סיום התזה עומד בראש סדר העדיפויות שלי", היא מסבירה. "הדד־ליין להגשת עבודות אקדמיות הוא זה שמעסיק אותי וקובע את סדר העדיפויות שלי. אחר כך אחשוב על המשך הדרך".
היבה נולדה וגדלה ברבאט שבמרוקו, במשפחה ממעמד הביניים. היא הבת היחידה ולה שלושה אחים, שעימם היא מקפידה לשמור על קשר טלפוני רציף. "אני מדברת עם המשפחה שלי בשיחות וידיאו כמעט כל יום ומרגיעה אותם בכל פעם מחדש", היא מספרת. "הסברתי להם שאני נמצאת במקום מוגן ושדואגים לי כאן. אני מקווה שהצלחתי לשכנע אותם".
התרעות פיקוד העורף