ירחי מתארת גם את החשש היומיומי של הורים לילדים ביישובי הגבול, במיוחד לאור העובדה שמתחמי החינוך אינם ממוגנים באופן מלא. "אחרי שנתיים וחצי במצב הזה הייתי מצפה ממקבלי ההחלטות לוודא שלפחות מערכות החינוך יהיו ממוגנות. אין אפילו גגות בטון בגני הילדים. אנחנו לא מדברים על מותרות - אנחנו מדברים על ביטחון בסיסי לילדים", אמרה.
לדבריה, המשפחות בקיבוץ נאלצות לקבל החלטות יומיומיות לגבי הפעולות הפשוטות ביותר. "כל יום אנחנו צריכים לחשוב אם בכלל להוציא את הילדים לשחק בחוץ. מצד אחד אי אפשר להשאיר אותם כל הזמן בבית ליד הממ"ד, מצד שני אין כאן מיגון אמיתי במתחמים הציבוריים".
אל תצפו מאיתנו להיות 'עורף חזק' כששום דבר לא באמת הוכרע. כל עוד ארגון חיזבאללה ממשיך להתקיים ולהוות איום, וכל עוד לא נוצרת מציאות ביטחונית אמיתית עד אזור הליטני כל מה שעושים כאן הוא רק פלסטר על פצע פתוח".
היא ממשיכה: "אנחנו לא יכולים לתת מעצמנו יותר. הילדים שלנו כבר שבועיים לא יוצאים מהבתים. הם חיים בין אזעקות לממ"דים, בין פחד לשגרה שלא קיימת. השאלה הפשוטה שאנחנו שואלים היא: עבור מה? עבור עוד סבב? עוד הבטחות? עוד שנה של המתנה עד הפעם הבאה?"
"תושבי הצפון לא מבקשים גבורה. אנחנו מבקשים חיים. ביטחון אמיתי. החלטות אמיצות. מציאות שבה ילדים יכולים לצאת מהבית בלי פחד. הגיע הזמן להפסיק עם פלסטרים - ולהביא הכרעה שתאפשר לנו לחיות כאן באמת", אומרת אוחיון.
גם בשלומי מתארים התושבים מציאות דומה של חיים תחת דריכות מתמדת. לדבריהם, בימים האחרונים המשפחות חיות למעשה סביב הממ"ד. "אנחנו חיים בממ"ד", אמר אחד התושבים. הילדים כבר רגילים מדי לסגור דלת, לשמוע בומים ולחכות שיעבור. זה לא נורמלי. אבל אם הפעם זה ייגמר בהכרעה אמיתית ולא בעוד סבב זמני עד הפעם הבאה, אנשים פה יהיו מוכנים לשלם את המחיר".
עם זאת, לדבריו, קשה להתעלם מהפער בין הציפיות למציאות בשטח. "מצד שני די מתסכל שלמרות שהיינו מפונים קרוב לשנתיים זה המצב כרגע. אחרי פינוי כל כך מאסיבי ומיליארדים שנשפכו, היה מצופה שנגיע לתוצאות הרבה יותר משמעותיות מאשר שאותם יישובי הצפון שוב חוטפים אש ונמצאים בסכנת חיים".
לדבריה, המציאות הביטחונית אינה מאפשרת פעילות עסקית תקינה. "אנשים לא יכולים להתרחק כמה מטרים מהממ"ד או מהמקלט. אני לא מבינה איך הממשלה לא נותנת לתושבים ולעסקים מענקים מיידים לעזרה בכלכלה והוצאת התושבים להתרעננות לנפש. כמו שהמצב נראה על פניו הרבה עסקים לא ישרדו את המצב הזה לאורך זמן".
לדבריה, גם רגעים שגרתיים הופכים במהירות למציאות של מלחמה. "ביום שישי עשינו קבלת שבת, רוב הקהילה שנשארה במטולה הגיעה. באמצע הייתה אזעקה, ירדנו למקלט, חיכינו שייגמר וחזרנו להמשיך את היום".
לדבריה, למרות הלילות המתוחים היא אינה שוקלת לעזוב שוב את היישוב. "עזבנו את הבית פעם אחת במהלך המלחמה, ואני לא מוכנה לעזוב שוב. אנחנו כאן כדי להמשיך לחיות, וגם כדי לתת מקום לחיילים ולתושבים שנשארו כאן לבוא רגע לנוח ולהתאוורר".
ובינתיים, בין אזעקה לאזעקה, תושבי הצפון מנסים להמשיך לנהל שגרה חלקית ככל האפשר - בתקווה שהימים המתוחים יסתיימו ושמציאות החיים באזור תחזור להיות יציבה ובטוחה יותר.
התרעות פיקוד העורף