כשנשמעת אזעקה או מתרחש אירוע חירום, רובנו מדמיינים את כוחות הביטחון וההצלה שמגיעים למקום. אבל בפועל, ברגעים הראשונים, מי שנמצאים שם באמת הם דווקא האנשים הכי קרובים – השכנים, החברים מהבניין והקהילה המקומית.
בישראל פועל בשנים האחרונות מערך ייחודי של צוותי חירום קהילתיים: צוותי צח"י – צוותי חירום יישוביים במגזר הכפרי, וצח"ש – צוותים שכונתיים ברשויות עירוניות. הצוותים מורכבים מפעילים קהילתיים, תושבי המקום: הורים, פנסיונרים, עובדים וצעירים, שבחרו להתנדב ולהיות מוכנים לרגע שבו הקהילה שלהם תזדקק להם. הם עוברים הכשרות בשגרה ובחירום על ידי משרד הרווחה והרשויות המקומיות, ופועלים בשיתוף עם יחידות הרווחה המקומיות.
התפקיד שלהם מתחיל בדיוק במקום שבו מתחיל הפחד – במקלטים, בחדרי המדרגות, בחמ"לים היישוביים ובין השכנים המודאגים. הם בודקים מי צריך עזרה, מחלקים ציוד בסיסי, מזהים מצוקות ומחברים את התושבים לשירותים המקצועיים של הרשות המקומית ומשרד הרווחה. במילים אחרות – הם מחזיקים את החוסן הקהילתי. בחיפה, למשל, צוותי הצח"ש ממשיכים גם בימים אלו להסתובב בין המקלטים בשכונות השונות. הפעילים עוברים דלת־דלת, מוודאים שלאזרחים ותיקים יש מים ותרופות, מחלקים ערכות בסיסיות למשפחות ובעיקר עוצרים לשיחה כשלפעמים זה כל מה שצריך כדי להרגיע.
לדברי מוסייל, דווקא הקשר האישי והרישות הקהילתי הם שהופכים את המענה ליעיל כל כך. "אנחנו יודעים שהחוסן של קהילה לא נבנה רק ברגעי משבר, אלא הרבה לפני. ההכשרה של צוותי הצח"י והצח"ש מאפשרת להם לתת מענה מותאם ולהיות מוכנים לכל תרחיש. פעילות הצוותים מביאה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את מושג הערבות ההדדית" היא אומרת ומדגישה: "בסופו של דבר הסיפור האמיתי הוא לא רק על התמודדות עם חירום אלא על משהו עמוק יותר. כששכן דופק בדלת ושואל אם הכול בסדר זו לא רק עזרה. זו אזרחות פעילה שבונה קהילה".
התרעות פיקוד העורף