לדבריה, גם השהות במקלט אינה פתרון אמיתי: "אין שם תנאים. אין מקלחת, אין שירותים נורמליים. אנחנו לא מתקלחות כל יום מהפחד. הבת שלי חופפת שיער עם בקבוק, ואני עומדת ליד הדלת לשמור. זו לא דרך לחיות".
השחיקה, היא אומרת, כבר חוצה גבולות: "זה כבר לא עוד יום, זה עוד שעה. אין יום ואין לילה, רק אזעקות ויירוטים. אין אוויר. אין כוח, לא נפשי ולא פיזי. אני יושבת ובוכה באמצע הלילה ומחכה שמישהו ידבר איתי רק כדי להחזיק מעמד".
לדבריה, גם המענה המיגוני חלקי בלבד: "יש לנו ממ"ד עם חצי חלון פתוח, וזה לא באמת מוגן. אמרו לנו שיש מיגונית במרחק 20 מטר, אבל בזמן אזעקה עם ילדים קטנים זה לא רלוונטי. זו לא תשובה".
היא מוסיפה כי ההשלכות הנפשיות כבר ניכרות: "הילדים הגדולים כבר מנסים לתפקד, אבל הקטן חזר אחורה בגמילה, לא מוכן לישון לבד. כל מה שהיה טבעי נעלם. הבית רועד מהבומים, זה לא רעש רגיל, זה משהו שמטלטל אותך".
בשל המצוקה, העירייה יזמה התאווררות לכמה ימים עבור תושבים מבוגרים חסרי ממ"ד, אך הפתרונות המוצעים אינם מספקים: "מציעים לנו פינוי לשלושה ימים, זה לא פתרון. זה אפילו מסכן יותר. אנשים פה בלי כסף, עסקים קורסים, ואנחנו פשוט נשארים מאחור".
הוא מתייחס גם ליוזמת העירייה לקיים חג פסח קהילתי במקלט: "ההצעה לחגוג את החג במקלט היא הצעה מבזה. תושבי קריית שמונה צריכים תנאים בסיסיים כמו כל אזרח במדינה. לא יעלה על הדעת לנהל שגרת חיים בתוך מקלט".
המסר מהשטח חד וברור: עבור רבים מתושבי קריית שמונה, לא מדובר רק בהתמודדות עם מציאות ביטחונית קשה, אלא בשחיקה מתמשכת שמערערת את היכולת לנהל חיים בסיסיים לאורך זמן והתושבים מתחננים למעט שגרה, גם כזאת של מלחמה, אבל כזאת שאפשר לנהל בה אורח חיים בסיסי.
התרעות פיקוד העורף