ערן אלמוג ז"ל, בנם האהוב של דידי ודורון נקרא על שמו של האח ערן ז"ל שנפצע במלחמת יום כיפור, דימם לבדו בשטח וחולץ לאחר שבוע ימים ללא רוח חיים. ערן היה ילד עם צרכים מיוחדים וגם הוא, כדודו המת, דימם את סבלו בחברה גזענית ואטומה ליופיו הפנימי. את האח אי אפשר היה להציל, אבל את הבן הצליחו אלמוג ורעייתו להביא למקום מבטחים שרואה בקבלת האחר זכות ולא נטל. הוא היה התיקון והגשמת השבועה של דורון, לעולם לא להשאיר חייל פצוע בשטח.
52 השנים שחלפו מאז המלחמה ההיא לזו הנוכחית התכנסו לסרטה היפהפה של סימה קדמון, "בין 6 באוקטובר ל־7 באוקטובר", בהפקת קסטינה תקשורת ובבימויה של שרית אסנפי. הסרט, שישודר בקשת 12, סוקר את תחנות חייו של מי שהיה מפקד פיקוד הדרום והשתתף בקרבות גבורה, ומתעד את התמודדותו עם שכול מתמשך: אחיו נפל ב־7 באוקטובר 1973 במלחמת יום כיפור. בנו נולד עם מוגבלות קשה ונפטר בגיל 24. בתו נולדה עם מום נדיר שהביא למותה. חמישה מבני משפחתו נרצחו בפיגוע התאבדות בחיפה. שניים מבני משפחתו נרצחו ב־7 באוקטובר 2023 בקיבוץ כפר עזה, וארבעה נחטפו וחזרו מהשבי בפעימה הראשונה. אלמוג, היום יו"ר הסוכנות היהודית הוא אחד הבודדים שגם זכו בפרס ישראל וגם הדליקו משואה. אולי משום שכמו בסרט, לצד האבל יש בחייו הרבה מאוד חוסן, השראה ותקווה.
ועדיין, ההסכמה להשתתף בסרט הייתה על תנאי. "היינו בשלוש הקרנות ראשונות שבסיומן ביקשנו התאמות ושינויים. ואז עלתה השאלה אם הסרט ייצא לציבור הרחב או יתוחם להקרנות פרטיות. זו הייתה החלטה שלנו. יכולנו להגיד, עזבו, שימו בארכיון. אבל אמרנו, בואו נראה איך יהיו התגובות בהקרנה ולפיהן נחליט".
בפברואר השנה ערך הסרט את בכורתו הבינלאומית בבוורלי הילס, קליפורניה, במסגרת פסטיבל הקולנוע הישראלי ה־37. לאחר מכן התקיים מושב שאלות ותשובות בחסות הסוכנות היהודית. "והפידבקים היו כל כך מרגשים, גם בעברית וגם באנגלית", דומע אלמוג. "הסרט עורר קשת שלמה של תגובות, בעיקר על האובדן ועל הבחירה בחיים. זה היה מרגש ומטלטל גם לי כצופה, כי נחשפתי לחומרים שהיו קבורים בארכיונים, כמו הוריי כאנשים צעירים, אני כלוחם צעיר, וכמובן ערן שלנו צוחק, מאושר, שוחה במים. מישהו אמר לי, איך השקעת כל כך הרבה זמן ללמד אותו שחייה, הרי ילדים כמוהו לעולם לא יהיו אלופים אולימפיים. הזיכרון הוא מאוד חמקמק, אנחנו חיים בעיקר את ההווה, ופתאום הרגשתי שמישהו מכוון פרוז'קטור לתוך מה שהיינו".
52 שנים חלפו, ואלמוג עדיין שומע בבהירות את קול אחיו הפצוע הזועק לעזרה, מתייסר על תחינותיו הגוועות ועל מותו הנורא, הבודד. "כל חיי אשמע את הזעקה, ‘איפה אתה, אחי', ואחיה עם רגשות האשמה שלא חילצתי אותו. הייתי הגדול, המנוסה, הלוחם, וכל זה לא עזר כדי להציל אותו".
נפילת אחיו נודעה לדורון רק בסוף המלחמה. באו לבשר להוריו, והם מצידם שאלו על דורון כי בדרום הקרבות היו קשים וצנחנים רבים נהרגו. "לכן, כשהתקשרתי אליהם שמעתי אנחת רווחה שרק היום אני מבין אותה לעומק". ואז הוא שאל, ומה עם ערן, ואמו אמרה, אין לנו ערן יותר. היא הייתה אישה חזקה ועוצמתית. מעולם לא בכתה, והיה לה ברור שגם אחרי נפילת בנה השני, שאר בניה ממשיכים להילחם. "אמא שלי אמרה, אם אתם מאמינים בילד, תשלחו אותו לקרב ואנחנו נדע להתמודד, ואבא שלי אמר, אם כל משפחה שכולה תחליט שהילדים שלה לא משרתים בקרבי, לא נשרוד".
הבנים המשיכו להילחם, אבל המפקדים והלוחמים שהיו עם ערן לא טרחו להגיע, לנחם ולהסביר. המפקד יאנוש בן גל מעולם לא הגיע אל בית המשפחה השכולה. "בעצם הוא לא הגיע לבקר אצל אף משפחה שכולה", אומר אלמוג. בין השניים היו שיחות והתכתבויות לשווא. "בן גל לא הבין שכשמפקד מקבל לוחמים, הוא מקבל גם את המשפחות השכולות".
לאחר מות ערן המשיך אלמוג לשרת 34 שנים בצה"ל, השתתף במאות מבצעים, בתוכם מבצע אנטבה, הוביל משימות עילית ולבסוף שימש כמפקד פיקוד הדרום. בזמן הזה נולד בנו ערן, שנקרא על שם אחיו וסבל ממוגבלות שכלית התפתחותית ואוטיזם עד שנפטר בגיל צעיר ממחלת קסטלמן. "הציפייה שלנו כהורים היא שיהיה לנו ילד חתיך, מוצלח, חכם, מישהו שאפשר לשלוף את הסלולרי ולהתגאות בו", אומר אלמוג. "זו מין כמיהה קמאית כזאת שהילד שלך יהיה בחייו משהו שהוא יותר ממה שהיית אתה. אבל אז נולד ערן, ואני אמרתי לדידי אשתי שאנחנו צריכים לוותר על החלום שיהיה לנו בן שיביא פרס נובל ושיהיה מצטיין בכל תחום. למרות שהילד שלנו לא דיבר הוא בעצם אמר לנו, 'הוריי היקרים, אני לא אהיה כלום, תמיד אחיה בתלות מוחלטת בחסדי אחרים, לא תוכלו להתגאות ולהגיד, תראו את הילד המוצלח שלי'. ערן אמר לנו, ‘אתם מוכנים לוותר על החלום הגדול ולמרות שאצטרך להיות עם חיתול ויאכילו אותי רק במזון מעוך, אתם תעשו הכל רק כדי שאהיה מאושר ואחייך?', ואנחנו אמרנו כן".
זה הוכיח את עצמו והיה מתגמל לאין שיעור. "אני תמיד אומר שערן הילד שלא דיבר הכין אותי לתפקיד יו"ר הסוכנות, כי הוא היה ילד שמוקף בדעות קדומות וסטריאוטיפים, שבציבור קראו לו בשמות, בדיוק כמו העם היהודי ששמע באלפיים שנות גלות שהוא שקרן וגנב ומלוכלך וחווה דחייה ואפליה".
ואכן, בני הזוג אלמוג חוו טינה עמוקה לחלש ולשונה. על בשרם הרגישו שהחברה שנבנית בארץ ישראל רוצה להעצים את היהודי החקלאי, הלוחם, השואף לשלום, בונה היישובים והמדינה, ולחלש יותר אין מקום לצידו. "אני זוכר שהחלטתי ללמד את ערן שחייה. אז באתי איתו לקאנטרי קלאב, וערן הולך כמו ברווז, מרייר, ואז מישהו שם ניגש אליי ואמר לי, הילד מפגר, אתה לא יכול להכניס אותו לפה. אמרתי לו, נכון, אבל זה הילד שלי, ומה אתה חושב שיקרה לך בגיל 80 כשאולי תהיה כבר צולע וסיעודי עם חיתול, גם ממך ימנעו להיכנס אל המקום הזה? ולימדתי את ערן לשחות".
אחד הכאבים הגדולים ביותר בגידול של ערן היה החשיפה למוסדות לילדים כמוהו, מקומות נוראים, מצחינים שמתייחסים בבושה, בהדרה ובגזענות לילדים המיוחדים. "גרנו בראשון לציון והיינו באים לעובדת הסוציאלית ואומרים לה, תני לנו שמות של מקומות שיכולים להתאים לערן שלנו", סיפר אלמוג בעבר.
"נסענו בכל רחבי מדינת ישראל כדי למצוא אותם, בדרך כלל בימי שישי כי הייתי בתפקידים קרביים בכירים. היו פותחים לנו את הדלת וראינו ילדים מעוותים עם פחד בעיניים, עם ריח של צואה באוויר, עומדים מבוישים ומבוהלים. היינו חוזרים אל העובדת הסוציאלית פעם אחר פעם, אומרים לה, בשום פנים ואופן לא נביא את הנסיך שלנו לאחד המקומות האלה. ויום אחד העובדת הסוציאלית, נציגת מדינת ישראל, הנהנה בראשה ואמרה לנו משפט מכונן: ‘אולי אנחנו, היהודים, לא טובים עם מפגרים, תלכו לירושלים, יש שם מוסד של הנוצרים, אולי הם טובים יותר מאיתנו ביחס אל הילדים שסובלים מפיגור'. זו הייתה חתיכת אגרוף בבטן. הילד שלי, שלא מדבר, דיבר איתי וכאילו אמר, במדינה היהודית היחידה בעולם לא רוצים אותי בגלל הדרה וגזענות? ואהבת לרעך כמוך, זו רק סיסמה, כי לילדים כמוני אין כאן מקום".
אולי זה היה הרגע שבו המוטיבציה של בני הזוג אלמוג, שעד אותו זמן התמקדה בלהעניק לבנם אהבה ולעולם לא להתבייש בו, התרחבה למחוז נוסף: לבנות עבורו ועבור ילדים כמוהו מקום של אהבה ותקווה. השניים הקימו את הכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן". "הרעיון היה שהילדים האלה הם חלק מאיתנו וראויים לכבוד, חמלה ואהבה", אומר אלמוג בפשטות. "הרב קוק דיבר על זה שנשמות שבורות שהגיעו לעולם בלי יכולת לתקן את עצמן, כל סיבת קיומן היא לתקן אותנו כחברה. וערן היה הילד שתיקן אותי. אם הוא לא היה נולד, הייתי איש אחר. בוודאות הייתי יותר שחצן ומתנשא ופחות רגיש. ערן בדרכו חינך אותי. הוא חתום על הרבה דברים טובים שקורים בחיים שלנו".
בת נוספת, שוהם, נפטרה לבני הזוג אלמוג חודש לאחר לידתה. "הלכנו להיריון השלישי מתוך ידיעה שיכול להיות שיש לנו בעיה גנטית תורשתית", מספר אלמוג. "אז עשינו בדיקות מקיפות, וכולם אמרו שהכל בסדר. בשבוע ה־21 להיריון אפילו טסנו לארצות הברית, כי רק שם ידעו לעשות בדיקה של חסר סיבי מוח שאפיינו את הלקות של ערן. עשו סריקה מקיפה ונתנו לנו דוח מרגיע, מפורט, שמבטיח שהכל תקין. כך שהייתה ציפייה ללידה מוצלחת. ואז שוהם נולדה עם חסר של ארבעה סנטימטר מעורק הלב. היא התחילה לסבול מאי־ספיקת לב ועברה שלושה ניתוחים מורכבים בהצלחה. אחרי הניתוח השלישי אמרו לנו בבית החולים שהכל בסדר, ושמחר ישחררו אותנו. זה היה הלילה הראשון שחזרנו הביתה מאז הלידה להתארגן וקצת לנשום. ואז בבוקר קיבלנו טלפון שהיא איננה".
לבני הזוג אלמוג בת נוספת, ניצן, ד"ר לחינוך שהייתה ממקימי הלשכה בהסתדרות של הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות. "בשנים הראשונות לפטירתה של שוהם לא שיתפנו את ניצן. רצינו להגן עליה, אז דידי ואני היינו עולים לקבר שלה בכל שנה לבדנו, ויום אחד ניצן פתחה את זה איתנו. היא אמרה, אתם יודעים מה אני עברתי? הייתה לי ציפייה כל כך גדולה לאחות קטנה, אבל אתם הסתרתם ממני את המחלה ולא שיתפתם באבל. היו לה המון טענות מוצדקות כלפינו, ולמרות שרק רצינו להגן עליה, ניצן ראתה את זה אחרת. לכן בשנים האחרונות אנחנו עולים איתה יחד לקבר הקטן של שוהם וביחד אנחנו מחשבים מה היא הייתה יכולה להיות: לסיים את התיכון, להתגייס, להכיר בן זוג. ככה שגם בנושא הזה עשינו איזה תיקון".
שבועיים לפני 7 באוקטובר התקיימה האזכרה השנתית לקרובי משפחתו של אלמוג שנרצחו בספטמבר 2003 בפיגוע התופת במסעדת מקסים. הייתה שבת בהירה ותמימה, כשאישה צעירה בלבוש מערבי, דוברת אנגלית, נכנסה למסעדה החיפאית, אכלה בשלווה ולאחר מכן הפעילה חגורת נפץ ופוצצה עצמה בין השולחנות העמוסים. 21 אנשים נרצחו בשבת ההיא ורבים נפצעו, בתוכם אורן אלמוג שהיה אז רק בן 10, נפצע, התעוור ושכל את סבו זאב, סבתו רותי, בנם מושיק ונכדיהם אסף שטייר ותומר אלמוג. "זאביק איש חיל הים, מפקד הצוללת לווייתן לשעבר, היה אגדה בחייו", מספר עליו אלמוג. "הוא היה איש אמיץ ומפקד נערץ ומאוד אהוב במשפחה. אשתו רותי, ניצולת שואה וקצינה בחיל הים, הייתה אישיות מרשימה. הם והבן שלהם, מושיק, היו חלק משמעותי מהילדות שלי. בכל פעם שהיה לי אפטר מהפנימייה הצבאית בחיפה, הייתי יורד אליהם לחוף בת גלים".
20 שנה לאחר הפיגוע במקסים הגיע 7 באוקטובר. נדב ובתו ים גולדשטיין, בני משפחתו של דורון אלמוג, נרצחו בכפר עזה. "חן גולדשטיין ראתה איך רוצחים את בעלה האהוב שהיה איתה מגיל 14 ואת בתה הגדולה, ולאחר מכן נלקחה עם שלושת הילדים הנוספים אגם, טל וגל ברכב שלה, מרחק שבע דקות מהבית, לשבי בעזה", מספר אלמוג.
"בשבריר שנייה היא הפכה לאלמנה ולאם שכולה, לחטופה חסרת אונים ומלאת פחד ורגשי אשמה על שהשאירה מאחור את נדב ואת ים. חוסר האונים הזה ממשיך ללוות אותה עד היום. היא לא חזרה עדיין לכפר עזה. רבים לא חזרו עדיין לשם. המקום הפורח, המשגשג הזה, שהמה תינוקות וילדים, הפך לקיבוץ רפאים".
ביוני 2022 החל אלמוג לכהן כיו"ר הסוכנות היהודית. מאז נהג להכריז שמדובר במסע השלישי של חייו. "הראשון למען ערן אחי והשבועה שלא משאירים פצועים בשטח, השני למען ערן בני ולמען החלשים בחברה, והשלישי הוא בסוכנות, למען העם היהודי".
התרעות פיקוד העורף