תהליך העלייה מורכב בכל גיל, ובוודאי בגילים מאוחרים. אבל ארמנד אמסלם מהעיר ליון לא היסס. הוא נולד במרוקו, ומאז 1962 חי בצרפת. בעבר היו לו עסקים לתכשיטים ולבגדים. כיוון שהוא מתמודד בגילו עם קשיים בהתניידות ובראייה, בנו מרק שחי בישראל נסע אליו לפני שלושה שבועות כדי לעזור בהשלמת ההליכים הבירוקרטיים ולסייע בהתארגנות לקראת הטיסה.
אמסלם החל בתהליך העלייה לפני כחצי שנה, אבל מספר שהחל לחשוב על כך לפני כשנתיים. "אמרתי לעצמי שאני רוצה להמשיך את חיי בארץ וגם לסיים אותם בארץ", הוא מסביר בכנות. "תמיד רציתי לעלות, אבל עבדתי, הייתי עסוק. בנוסף, בעבר המצב היה שונה, לא הייתה שנאת חינם. עכשיו אני שומע בחדשות על שנאה כלפי ישראל, כלפי ישראלים ויהודים. באופן אישי לא הרגשתי את זה, לא סבלתי מאנטישמיות. כל השכנים מסביב כיבדו והעריכו אותי".
אמסלם אמור היה לעלות על טיסה לישראל ב-5 במרץ, אבל בשל המצב טיסתו נדחתה כמה פעמים. "חששנו שאולי זה לא יצא לפועל", הבן מודה. "אבא היה שואל: 'מה קורה? האם נצליח?'. לאורך כל התקופה הזאת הוא לא היה רגוע. עד שלא נכנס למטוס, הוא לא האמין שזה אכן הולך לקרות. במטוס הוא כבר נרגע והתחיל לחייך. כשהגענו לארץ, הוא לקח את תעודת הזהות שלו ונישק אותה. היה מאוד מרגש לראות את זה".
צריכים להיות כאן
בני הזוג הם ילידי ארצות הברית. שניים מארבעת ילדיהם גרים בארץ, ושניים בארצות הברית. "יש לנו גם נכדים באמריקה, ואנחנו אוהבים אותם מאוד. אני מקווה שהם ילכו בעקבותינו", אומרת לוינסון. "בישראל יש לנו גם חברים קרובים מאוד מהקהילה שלנו בניו יורק. בכל שנה עוד אנשים מהקהילה עוברים לישראל. אנחנו קהילה מאוד ציונית בניו יורק. כולם רוצים להגיע".
בני הזוג גרים כרגע במודיעין. "לפני שנה שכרנו את הדירה לשנתיים, כדי שיהיה לנו איפה לשהות כשאנחנו בארץ", היא מספרת.
גם צלילי האזעקות אינם זרים להם. "אנחנו מכירים את הקולות האלה ורגילים אליהם מאז 7 באוקטובר", לוינסון טוענת. "זה מעט מפחיד, לא כיף, אף אחד לא אוהב את זה. אבל אנחנו בסדר. יש לנו ממ"ד בדירה. באחד הימים היינו בחוץ כשהייתה התרעה. הלכנו למקלט מעבר לפינה. אף אחד לא רץ. כולם הולכים בשקט, ברוגע".
בארצות הברית וויליאם עבד כרופא מומחה לילדים עם בעיות התפתחות, וג'ולי הייתה מורה בבית ספר יהודי. כעת, היא אומרת, "אנחנו רוצים ללמוד עברית ולהתנדב. לעזור בכל מקום שאפשר. יש לנו חברים טובים שאוספים דברים למען חיילים, נעזור להם. יש בארץ כל כך הרבה מה לעשות. כל אחד יכול לעזור כאן".
לחיות כאדם רגיל
כהן, 69, שהגיעה ביום שלישי שעבר מפריז, עבדה ב-20 השנים האחרונות כמורה לעברית בבית ספר אורט וגם באולפנים של הקהילה היהודית ושל בית הכנסת. לארץ הגיעה לבדה. "שלושה מארבעת ילדיי הקדימו אותי בהרבה ועלו לארץ. אולי זה החינוך הציוני שלי", היא מסבירה. "הבת שלי נשארה בינתיים בפריז".
"יש המון אלימות ואנטישמיות. באופן אישי, לי אף אחד לא אמר מילה לא נכונה, כמו שקרה להרבה אנשים, אבל אני גם הורדתי פרופיל. לא הרגשתי נוח לחיות בצורה כזאת. בשנה הראשונה מאז 7 באוקטובר זה היה ממש לחיות בלי חמצן. זה לשמוע את אותן הטפות אבסורדיות, שאנחנו הרוצחים. פה נפל לי האסימון. המחשבה להישאר בצרפת של היום לא באה בחשבון. רציתי להיות בארץ שלי, להיות חופשייה, להיות עם אנשים נורמליים".
כהן מכרה את דירתה בצרפת וכרגע היא גרה בראשון לציון, אצל אמה. "אמא בת 90, ומאוד מאושרת שחזרתי", היא מספרת. "יש לנו ממ"ד בבית, ונקווה שהמלחמה תיגמר בצורה טובה".
התרעות פיקוד העורף