"מאז פרוץ המבצע יש לא מעט אזעקות בערד", אומרת אורנה, המתגוררת מאז 2011 באחד הבניינים שנפגעו. "בשבוע שעבר היו חמש-שש אזעקות ביום. יש אצלנו מקלט שכונתי, משותף לכל שלושה בניינים. כיוון שאני גרה בקומה הרביעית, לא קל לי לרדת ולעלות במדרגות כל כך הרבה פעמים. בנוסף, יש לי פנסיון כלבים בבית, ואני לא מסוגלת נפשית לעזוב אותם.
"אז אני נשארת בבית בזמן האזעקות, ומוצאת בו מקום שאני חושבת שהוא פחות או יותר בטוח. במוצאי שבת, כשנשמעו שתי אזעקות ברציפות, הייתי במקום הזה בבית, ואז שמעתי בום חזק. הרגשתי שהבית קופץ, ושנייה אחרי זה חטפתי זכוכיות על הראש. כיסיתי את הראש בידיים. בדקות הראשונות פחדתי להרים את הראש כי לא רציתי לראות, אבל כשאזרתי אומץ ראיתי שאני והכלבים לא נפצענו, וגם הזכוכית שפגעה לי בראש לא גרמה לדימום. הבניין כולו נפגע, החלונות יצאו מהמקום, חלק מהקיר נפגע, אבל שאר הבית נשאר שלם".
אורנה נשארה בדירה כשעה אחרי פגיעת הטיל. "קודם כל, במשך שעה קיבלתי מבול טלפונים מהילדים שלי ומאמא שלי, ככה שהייתי עסוקה בזה", היא אומרת. "אחרי שאמרתי לכולם שהבית נפצע, אבל אני לא נפצעתי, חשבתי מה לעשות הלאה. כשיצאתי מהבניין, פנו אליי אנשים ממס רכוש ואמרו לי שאני יכולה לעבור למלון בים המלח, אבל ביררתי והמלון לא מוכן לקבל בעלי חיים, אז מה אני אמורה לעשות עם הכלבים שלי? הפתרון שמצאתי הוא לעבור לכמה ימים לאמא שלי בת ה-90, שגם היא גרה בערד.
"אני מקווה שאקבל כסף מהמדינה לשכור דירה, ומקווה שבעלי הדירה יאשרו לי להביא את הכלבים כי אני לא מוכנה לעזוב אותם. עכשיו אני מחכה לשמאים ולמהנדסים שאמורים לבדוק אם הבניין ניתן לתיקון או שהוא הולך להריסה. אם הבניין לא ייהרס, נצטרך לחזור לגור בדירות, לאטום את החלונות בניילון כדי שלא ייכנסו גשם וקור, עד שהמדינה תיתן הערכת נזק ופיצויים לתיקון".
"אני חייבת לומר שאני גם מאוד עצבנית על זה שלא נותנים לי להיכנס לבית ולקחת דברים. זה לא בית שעומד ליפול, ולא מאפשרים לתושבי הבניין להיכנס אליו ולקחת דברים בסיסיים, רק בגלל שמהבוקר מצטלמים שם כל מיני אנשים שבא להם לתפוס כותרות – ביבי, סמוטריץ', הרצוג וכל מיני אנשים שרוכבים על הבתים שנהרסו לנו כדי לתפוס כותרות ולעשות מזה קמפיין פוליטי. זה מרתיח".
בית חדש עלול לקחת שנים
"ברגע שהתקבלה התרעה ירדתי, כמו תמיד, למקלט השכונתי, שנמצא בערך 100 מטר מהבית שלי. התחילה האזעקה ואחרי זה נשמע פיצוץ בעוצמה שלא שמעתי אף פעם, והוא הרעיד את דלת המקלט", משחזר אשר, דייר באחד הבניינים שנהרסו מפגיעת הטיל. "המקלט לא היה מלא, וידעתי שיש אצלנו בשכונה הרבה זוגות קשישים שקשה להם לרדת למקלט וללכת הרבה. ובגלל שהבניינים ישנים, אז אין ממ"דים, כך שאין הגנה וגם אין דרך לסייע להם להגיע בזמן למקלט.
"לא נעים לומר, אבל יש אצלנו בשכונה גם אנשים שלא מאמינים שבאמת תהיה נפילה כי בשבוע האחרון קיבלנו לא מעט התרעות שלא באו אחריהן אזעקות, אז זה כמו הקריאה 'זאב זאב'. אני אף פעם לא הייתי אדיש או שאנן. אני במקור מעוטף עזה, ככה שאני יודע שאסור לסמוך על המזל או על קונספציית ה'לי זה לא יקרה'. כי הנה זה קרה. המזל הגדול הוא שאין הרוגים. זה נס אמיתי".
"כיוון שאני רווק, וגר לבד, אני מקווה לקבל פיצויים כדי לשכור דירה באזור הדרום ולחזור לשגרה מסוימת. אני חושב שהמדינה הייתה צריכה מלכתחילה לדאוג לתושבים שלא יכולים לרדת למקלט השכונתי, כי ידוע שהבניינים פה ישנים מאוד וכל רעד קטן יכול למוטט אותם, אז יכלו לבנות ממ"דים בקרבת כל בניין או להציע פינוי לתושבים קשישים באזורים שאין בהם מקלטים כדי שהם לא יסכנו את חייהם. הבעיה שבמדינה לומדים לקח רק אחרי שקורה אסון".
אי-ודאות וחרדה
"אשתי ואני כבר מבוגרים, ולוקח לנו זמן לרדת במדרגות וללכת למקלט, אז אנחנו לא מחכים לאזעקה כדי לרדת", מספר עמוס, שגר יותר מ-40 שנה באחד הבניינים שנהרסו בערד. "כשקיבלנו את ההתרעה באזור 22:00 ירדנו לאט למקלט השכונתי, מרחק של ארבע דקות הליכה מהבניין בערך, ונכנסנו אליו. אחרי האזעקה שמענו בום חזק, הרגשתי את הרצפה רועדת, וישר ידעתי שזה נפל קרוב אלינו, רק לא ידעתי כמה קרוב.
"לא הבנו מה קורה וכבר הגיעו צוותי הצלה ומשטרה לעזור לנו לצאת מהמקלט. עשן שחור עלה מהבניין שלנו, הייתה אש והיה ריח חזק של שריפה. תוך כמה דקות כל האזור התמלא באנשים, הביאו לנו מים וניסו להרגיע אותנו. ואז הגיעו נציגים ממס רכוש או מהעירייה והדביקו לנו את הטייטל החדש 'מפונים'".
"גם בעוד עשר שנים אני לא יודע אם אצליח לעכל את זה. מה שקשה לי עכשיו היא אי-הוודאות, כי ראיתי איך המדינה מתייחסת בזלזול למפונים מחרבות ברזל ועם כלביא. אם הם עדיין מחכים לכל הסיוע שלהם, מה יהיה איתנו? אין לי את הכוחות והמשאבים להיאבק, אני לא אדם כל כך בריא ואני רק מקווה שדברים יסתדרו ושהמדינה תפיק לקחים ותדע לעזור בלי כל הבירוקרטיה.
"מה שכן, אני חייב לציין שאתמול הגיעו הרבה מתנדבים והביאו לנו אוכל, בגדים, שתייה, שאלו אותנו מה חסר לנו, וזה מחמם את הלב. אשתי ואני החלטנו לא להישאר הרבה במלון וכנראה שנעבור לבת שלנו באשדוד, יש לה דירה עם ממ"ד".
"אני, בעלי ושני הילדים גרים בערד ארבע שנים, ואף פעם לא הרגשנו שאנחנו מאוימים או נתונים לסכנה מהסוג הזה", אומרת שני, שביתה נפגע. "תמיד ערד נחשבה למקום שקט ובטוח יחסית, 'פנינת המדבר', אבל בשבת הבנתי שחיינו באשליה שאנחנו בטוחים. כשנפל הטיל בערד היינו בדרך הביתה מאחותי, שגרה בבאר שבע. כשהגענו, אחרי ששמענו שהייתה נפילה בערד וקיבלנו בוואטסאפ הודעות שהבניין נפגע, ראינו את ממדי ההרס.
"הבית שלנו לא נהרס לחלוטין. הוא היה צמוד לבניינים שנהרסו, ומההדף החזק נשברו החלונות, המנורות, מכשירי החשמל, רהיטים, ויש גם סדקים בקיר. כמה מהשכנים שלי מוגדרים נפגעי חרדה, ואני בטוחה שגם אנחנו היינו כאלה, אם היינו במקלט כשזה קרה. פונינו למלון לאונרדו קלאב בים המלח, ואנחנו מחכים לראות מה יהיה עם מס רכוש ועם מתווה הפיצויים. כרגע מה שחשוב הוא שכולנו בסדר, בריאים ושלמים. כל השאר זה הבל הבלים".
התרעות פיקוד העורף