אכן, בר נולד למשפחת אדמו"רים חרדית, למד בישיבת בני עקיבא ובישיבת הסדר, שתיהן מזוהות עם הציבור הדתי-לאומי. הוא גדל בשכונת יד אליהו שבדרום תל אביב כחלק טבעי מהציבור החילוני, שירת בצבא כלוחם בחטיבת הנח"ל, כיהן כר"מ בישיבת כרם ביבנה וכרב העיר נתניה, ולמרות עברו הצבאי ושירות המילואים הממושך שלו, מי שתמכו בו לתפקיד הרב הראשי היו נציגי מפלגת דגל התורה. "האישיות שלי מגוונת", מודה הרב בר, "מצד אחד שירתי בצבא, ומצד שני גדלתי בבית חרדי אצל אב שהיה נכד לשושלת אדמו"רים".
הוא מאיר פנים ונעים הליכות, צנוע מאוד. ניכר עליו שבא לעבוד. השאיפות שלו גבוהות, נאיביות כמעט, ועיקרן לחבב את מוסד הדת וההלכה על כלל הציבור ולחבר בין חלקי העם. כל זה טוב ויפה, אבל לא סותר את השאלה אם צריך היום את מוסד הרבנות הראשית ברמה הטקסית. זה עולה לא מעט לקופה הציבורית, זה לא מדבר אל כולם, ולעיתים קרובות זה פוליטי ונגוע באינטרסים.
הרב בר נעלב מעצם השאלה. מבחינתו, הרב הראשי הוא התפקיד החשוב ביותר בהגמוניה הדתית בישראל ולו רק מעצם תפקידה להנכיח את הדת בכל הטקסים והאירועים הממלכתיים. אבל מאחורי הפרופיל האישי וההצהרות החיוביות, יהיה עליו להוכיח שהוא עצמאי ולא מחויב למפלגה או לאינטרס שיאלצו אותו להתיישר לפי דרישותיהם, וחשוב יותר, לשנות את הדימוי המורכב של הרבנות הראשית, שיש הרואים בה גוף הכופה עצמו על המרחב החילוני.
הרב בר סמוך ובטוח שהוא האיש המתאים לפעול ברוח זו. "זה בדיוק ההבדל בין רב עיר לרב ראשי", הוא מבאר. "כרב עיר דאגתי לליבת היהדות כמו כשרות, קידושין, מקוואות, עירובין. רב ראשי עושה את כל זה רק הרבה יותר בגדול, אבל הוא בעיקר משפיע על כלל הציבור במובן הממלכתי. וזו השפעה אחרת לגמרי, בהיקפים רחבים מאוד. לכל כנס רציני על יהדות יזמינו את הרב הראשי, ואם הוא יודע להעביר את המסרים בנועם ולא בכפייה, הם גם יקשיבו לו. השבוע, לדוגמה, אני משתתף בבוקר בכנס דתות בנצרת, אחר כך בנהריה, בצהריים ממשיך לכנס על דת ומדינה בחיפה ובטירת כרמל. זה יום מרוכז של פעילות ממלכתית בצפון. ויש ימים בדרום ובמרכז. עצם העובדה שכנסים ואירועים ממלכתיים מזמינים את הרב הראשי ורוצים לשמוע את דבר היהדות - מעידה על זה שכנראה המסרים הם של חיבור ואהבה ולא של כפייה".
"חזרתי הביתה ואשתי ראתה שאני באפיסת כוחות. היא שאלה מה קרה ואמרתי לה, 'נשברתי נפשית'. כל מראות הדם והזוועות היו קשים ביותר לצפייה, בפרט כשאני מבין מה התרחש שם מאחורי השרידים. אבל, אמרתי לאשתי, תוך כדי שהמח"ט דיבר אלינו, ראיתי שתי מכוניות של תושבים שבאו לבדוק מה נשאר, או ליתר דיוק מה לא נשאר. ממכונית אחת יצא גבר גבוה, בן גילי, ששאל מי אני. כשהשבתי לו, הוא אמר, 'אני אתאיסט מושבע. אם היית בא לפה לפני שבעה באוקטובר, הייתי אומר לך, אתה רואה את השער הצהוב שממנו באת? אני רוצה לראות אותך מהצד השני. אבל עכשיו, אם לא אכפת לך, אני רוצה חיבוק. וסלפי'. אמרתי לו, 'חיבוק תקבל בשמחה, ולא אכפת לי סלפי, אבל תגיד לי בבקשה, מה השתנה? אני הרי נשארתי אותו האדם'. והוא אמר, 'אני רואה מה אתם, הדתיים, עושים פה בעוטף למען הציבור החילוני, וזה חזק יותר מכל סיסמה ואמירה'".
"אני מרגיש שהמלחמה עשתה משהו טוב לעם. מלחמה זה רע מוחלט, אבל מאז שהיא פרצה, הפילוג נשאר במחוזות התקשורת והפוליטיקה, כי זה טיבם של פוליטיקאים, הם מלבים את השטח כדי להשיג קולות בשנה של בחירות, אבל ברחובות, בשטח, במקומות שבהם אני נמצא, אנשים מבקשים מאיתנו לבוא ולדבר. המלחמה יצרה צימאון רוחני ענק. אנשים לא רוצים לשמוע פוליטיקה, הם רוצים לשמוע דברי עידוד ואחדות. להתבונן אל הטוב ואל ההישגים ולא לחפש את הרע, המאשים והמדאיג.
הרב הראשי מכבד את הבאים אליו בשפע סוכריות, רצוי בטעם תות. יש לו המון מאלה על השולחן המשרדי הגדול. גם בכניסה אל המשרד, בקופסאות פח קטנות הפזורות ברחבי הקומה. זה טוב לבריאות, הוא מחייך ומציע שאטעם אחת, או שלוש, או שבע. יש בו תמימות, הארת פנים והרבה רצון טוב. האם יהיה מסוגל לשנות בכוח כל אלה את האמון הציבורי במוסד שהוא עומד בראשו? "אני מנסה ליישם דברים שהבאתי מהתפקיד הקודם שלי כרב עיר", הוא אומר. "בנתניה הקמתי מערכת כשרות משמעותית, ואני מנסה להקים כזאת גם ברבנות הראשית. יש לא מעט קשיים, אבל אני נחוש ולא נבהל מאתגרים".
בתקופה האחרונה הרב קלמן בר מכתת רגליו מעיר לעיר, נפגש עם הציבור ונענה להזמנות לכנסים ולהרצאות. "לפעמים אני עובד משעות הבוקר המוקדמות עד השעות הקטנות של הלילה", הוא אומר בהשלמה, "אבל זה לא קשה לי. להפך, אני נהנה. המפגשים עם ישראל מעניינים ומרגשים אותי. אני שומע ומקשיב, לא רק מדבר".
התרעות פיקוד העורף