בהתבטאויות פומביות ובראיונות הוא מותח ביקורת חריפה על המחנה שממנו צמח, מדבר על "התפכחות", על נתק בין אליטות לציבור ועל מציאות פוליטית וביטחונית שלדבריו חלקים גדולים מהשיח הציבורי מסרבים לראות.
"אבל הדבר המרכזי לגבי ביבי נתניהו, בעיקר בשנים האחרונות, הוא העובדה שהוא סוחף אחריו את רוב העם. והמיעוט, שרואה את עצמו כמיעוט מוביל, אליטה, תקראי לזה איך שאת רוצה, מאוד מתוסכל מזה. בסופו של דבר, בחירות מוכרעות על בסיס ספירת קולות, לא על בסיס 'משקל הקולות'. רק במאה ה־19 בבריטניה נתנו זכות בחירה לפי כמות הכסף שיש לבן אדם. אם לא היה לך מספיק, לא יכולת לבחור. צריך לזכור את השינוי הגדול הזה בהיסטוריה של הדמוקרטיה: כולם בוחרים, כולם משתתפים בבחירה. וזה מאוד מתסכל את מי שנמצא במיעוט".
אני שואלת אותו אם השינוי שעליו הוא מדבר הוא אישי או שמא דווקא המחנה הפוליטי שממנו הגיע הוא שהשתנה עם השנים. "אני לא יודע", הוא משיב.
"אני לא מחזיק מעצמי אדם מול מחנה. אין לי יומרות כאלה. אמרתי לעצמי באיזשהו גיל, הרי הייתי בפוליטיקה, שהגעתי לגיל שבו אדם יכול לחשוב באופן חופשי ועצמאי, ולא לעשות חשבון מה יגידו עליו. להיפטר מהפולניות הזאת של 'מה יגידו'. ומותר לי להגיד פולניות, כי אני חצי פולני".
"לא במובן השלילי, אלא באמת בלי לחשוב מה יקרה לי אם אגיד את הדברים האלה. כי אני כבר לא חשוב. עתידי המזהיר מאחוריי. לי מותר להגיד מה אני חושב. ככה אני מרגיש. הסתכלתי על הדברים, בחנתי אותם, ומתחילת המלחמה או קצת אחריה, אני אומר את מה שאני חושב. אגב, זה לא שקודם חשבתי אותו דבר ופחדתי להגיד. לא כך. אבל היה לי מספיק כוח נפשי להתבונן בדברים ולהגיע למסקנות גם אם הן חורגות מאוד מקו החשיבה של אנשי המחנה שלי. ואני אומר את הדברים כי זו חובתי. צריך להגיד אותם, ומותר להתווכח עליהם".
"אבל בעובדה, התגובות השליליות הן בטלות בשישים בכמות שלהן לעומת התגובות החמות. לכן אני לא מרגיש מוקצה. ושוב, אני לא חושב שזה הכי חשוב. מותר להביע עמדה, נכון. וגם כשאתה יודע שיש כאלה שלא אוהבים אותה, אם אתה חי בשלום עם האמת שלך, זה בסדר. ואגב, בכל דבר בחיים. לא רק בהיבט הפוליטי".
נקודת השבר האמיתית בתפיסת עולמו של גולדשמידט לא הייתה פוליטית בלבד אלא כמעט קיומית. שנים, הוא אומר, האמין בתפיסה שהובילה חלקים גדולים מהשמאל הישראלי מאז שנות ה־90.
"חשבנו שאם אנחנו נהיה טובים, אם נהיה בסדר, אם ניתן להם שטחים, אם נחזיר להם את עזה, אז כאילו נתקדם לעבר תהליך השלום. וזה התנפץ בצורה כל כך אכזרית, כל כך קשה, שאני חושב שאדם סביר לא יכול לעבור את האירוע הזה מבלי שמשהו קורה לו. אם עיניו בראשו".
"אתה יודע בדיעבד שטעית טעות מאוד מרה, שחשבת שבאמת אפשר להגיע איתם לאיזושהי הבנה, לסוג של מחשבה שאנשים מתרבות אחרת מבינים אותה. וכנראה שבתרבות הזו היא בלתי מובנת לחלוטין. וזאת ההתפכחות. ולכן אמרתי שטעיתי בגדול".
הוא מדגיש כי הביקורת שלו מופנית גם כלפי עצמו. באותן שנים, מזכיר גולדשמידט, הוא עצמו תמך במהלך. "אני אפיינתי את זה בסיפור של אוסלו, כי אני הצבעתי בעד אוסלו. הייתי בשיא הפעילות הפוליטית שלי באותה תקופה. למרות שלא הייתי במחנה השמאלי של מפלגת העבודה. אבל בכל זאת הייתי חלק מהעניין, והצבעתי, והאמנתי באוסלו. האמנתי. אני חשבתי שאוסלו זה דבר נכון".
לדבריו, גם רבין עצמו האמין בדרך שבה בחר, גם אם לא היו לו אשליות לגבי שותפיו למשא ומתן. "רבין, אני בטוח שגם הוא האמין בזה. הוא הלך לאוסלו, הוא לא אהב את ערפאת, ראו את זה כשהוא לחץ את ידו בבית הלבן. הוא אפילו תיעב אותו. אבל הוא הבין שאין ברירה. אם אתה עושה שלום, אתה עושה שלום עם אויבים, לא עם חברים. זאת הייתה השקפת העולם שלנו. ושלו, כמנהיג של המחנה שלנו".
עם הזמן המציאות הלכה והתרחקה מן התקווה. "מיום ליום הגיעו עוד ועוד הוכחות שאין לזה תוחלת ואנחנו טמנו את הראש בחול. ואלה שדיברו אחרת, בדיעבד, הם צדקו. לכן אמרתי: טעיתי בגדול".
"זאת אומרת, אנשים שבמשך כל כך הרבה שנים הולכים בכיוון מסוים, ופתאום מסתבר להם שהם טעו, הם חווים חוויה מאוד קשה, שלפעמים כמעט בלתי אפשרית. אז אני חושב שגם מבחינתי. אני לא חושב שזאת מחמאה גדולה לי ולשכמותי, שככה האמנו. אבל זה נכון שאנחנו האמנו בזה".
"העיוורון הזה היה עיוורון של כולם"
"נכון שהמחנה הציוני־דתי היה מאוד דומיננטי במלחמה הזו, וגם על זה אפשר להגיד דברים בנפרד, אבל לפחות ברמה הזו של החיילים בין אם זה הסדירים ובין אם המילואימניקים, לא היה ביניהם הבדל. הייתה ביניהם שותפות גורל אמיתית. אז אם ביניהם אפשר, גם בינינו אפשר".
"'רק לא ביבי' זה לא הסתה לפילוג?"
לדבריו, גם השיח הפוליטי עצמו הפך בשנים האחרונות לשיח של פסילה הדדית. "נכון שמייחסים לביבי את הלחישה המפורסמת שהוא אמר לרב כדורי 'הם שכחו מה זה להיות יהודים'. אבל זה כבר הפך לסוג של סיסמאות שמטיחים אחד בשני: 'אתם גורמים לפילוג'. אבל מה זה 'רק לא ביבי'? אם מדברים על המחנה משמאל למרכז, 'רק לא ביבי' זה לא הסתה לפילוג? זה לא רק נגד אדם אחד. זה גם נגד כל אלה שהצביעו בשבילו. זה אותם אנשים שמייצגים את אותם 64 מנדטים. זה המון אנשים. אז זה לא פסילה של המחנה השני?".
בהקשר זה מביא גולדשמידט כדוגמה את הימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר. "השאלה אם לא להיכנס לממשלת אחדות ב־7 או ב־8 באוקטובר, הימים הקשים ביותר שהיו למדינת ישראל מאז אולי מלחמת העצמאות, או מלחמת יום הכיפורים, זה לא פלגנות? בכל האירועים האלה היו לנו ממשלות אחדות. אפילו על הרבה פחות ממה שהיה ב־7 באוקטובר".
"הוא השתנה קצת, אבל אני ציפיתי ליותר. אבל גם הבנתי מה היה קורה אם הוא היה מגיע למקום כזה, מה שהיו עושים לו. היו עושים לו את המוות שם. הוא פחד מזה. אולי הוא פחד בצדק. אני לא יודע, אבל הוא מנהיג. הוא צריך לדעת לספוג".
גולדשמידט, כמו אחרים אולי, סבור כי אחד ההסברים למעמדו הפוליטי המתמשך של נתניהו נעוץ דווקא בחולשת האלטרנטיבה. לדבריו, כאשר מחנה פוליטי נמצא במשך שנים ארוכות בעמדת אופוזיציה מבלי להצליח לפרוץ קדימה, השחיקה היא בלתי נמנעת.
לדבריו, במערכות פוליטיות אחרות קיימים מנגנונים שמאפשרים רענון של הנהגה, אך בישראל הדבר כמעט ואינו קורה. "זאת הבעיה, אין מה למכור, אנשים נמצאים כל כך הרבה במערכת, ולא מצליחים לשבור את תקרת הזכוכית".
"בארה"ב, אפשר לאהוב את המשטר שלה, אפשר לא לאהוב אותו, אבל כשאדם נכשל, אז הוא זז הצידה, ומנסה מישהו אחר לתפוס את מקומו. אצלנו זה לא עובד, כי אלה אותם אנשים שיושבים באותה אופוזיציה ואומרים את אותם דברים, ורואים אותם ערב־ערב במשך שנים ארוכות. אין שום בשורה, אין שום דבר חדש. ולא מחליפים אותם".
לדבריו, גם בקרב מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו מתקשים רבים להצביע על דמות פוליטית חלופית. "שוב, גם את נתניהו לא מחליפים", הוא אומר. "אבל את מדברת עם אנשים ברחוב ואומרת: או־קיי, בסדר, אתה צודק בכל מה שאתה אומר נגד נתניהו. תגיד לי, מי יכול להחליף אותו? רוב האנשים, כולל אגב אנשי השמאל, לא יודעים לתת שם".
"אויבי ישראל עקבו מקרוב אחר המתרחש בתוך החברה הישראלית"
לדבריו, ההרכב הפוליטי שנוצר לאחר הבחירות האחרונות הוא תוצאה ישירה של החרם הפוליטי על נתניהו. "ואז הוא כבר נתן ממד של קיצוניות לממשלה הזו, שאנחנו ראינו אותה לכל אורך הדרך", הוא אומר. "ואז הוא בא עם המהפכה המשפטית ויצר מצב אצל כל מחנה המרכז־שמאל, שיצא נגדו אול אאוט בכל העניין הזה".
"אבל הדבר העוד יותר חמור הוא שכבר המשפט מתגלגל, ובית המשפט שומע את כל הראיות והשופטים של בית המשפט המחוזי קוראים לאנשי התביעה ואומרים להם: חבר'ה, אנחנו חושבים שאין פה שוחד. והתביעה מחליטה בכל מחיר להמשיך. זה בעיניי חמור".
לדבריו, שרשרת האירועים הזו יצרה תהליך שהשפעותיו חרגו בהרבה מגבולות המשפט עצמו. "יש קשר מאוד חזק. המשפט הזה הוא בסופו של דבר אירוע שהיה משק כנפי הפרפר של תורת הכאוס. הוא בעצם הביא לכל התהליך שאנחנו חווים בשבע־שמונה השנים האחרונות".
"הרי זו לא בעיה אידיאולוגית, הכל בנוי על הפרסונות. כן אוהבים את ביבי, לא אוהבים את ביבי, כן שונאים את ביבי, לא שונאים את ביבי. זה בעצם הדיון. אז בסיטואציה כזו, היכולת להקים גוף שהוא לא הליכוד וביבי, תלויה קודם כל בפרסונות. אני חושב שהפרסונות הנוכחיות לא יודעות להביא את הסחורה הזו".
התרעות פיקוד העורף