סעדיה בהט, בן 98
סעדיה בהט נולד בליטא ב-1928. ביוני 1941 פלשו אליה הגרמנים, ובספטמבר גורשה המשפחה לגטו וילנה. באחת האקציות נרצח אביו. בספטמבר 1943 דרשו הגרמנים מתנדבים שיעברו למחנות באסטוניה. סעדיה התנדב ונפרד מאמו שנרצחה כעבור זמן. באסטוניה עבר בשישה מחנות בעבודות כפייה של כריתת עצים וסלילת פסי רכבת, מקצתם בביצות, ברעב ובקור מקפיא. בצעדות מהמחנות לאתרי העבודה נורו אסירים רבים. במחנות אסטוניה שרד סעדיה סלקציות תכופות בצריף ילדים בו שהה כל הילדים, למעט שבעה ביניהם סעדיה, נשלחו להשמדה. הוא נלקח למספנת צוללות ועבד בתור רתך בתנאי מחנק. כשהתקרבה החזית ממזרח הוצעדו העובדים בצעדת מוות מערבה. במהלך הצעדה חלה סעדיה בטיפוס אבל במקום לירות בו, הנאצים הותירו אותו עם שני אנשים נוספים בצריפון מבודד משם שוחררו על ידי חיילים סובייטים. ב-1946 הגיע לארץ-ישראל עם עליית הנוער והתגייס להגנה. עבד ברפא"ל 37 שנים וזכה בפרס ביטחון ישראל ובפרסים נוספים. לאחר פרישתו פצח בקריירה שניה בתור פַּסָל אמן וזכה לפרסים בארץ ובחו"ל. לסעדיה ולרעייתו נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים.
מיכאל סידקו, בן 90
מיכאל סידקו נולד ב-1936 בקייב שבאוקראינה, השני מארבעה ילדים. לאחר פלישת גרמניה לברה"מ ב-1941 הגיעה המשפחה לתחנת הרכבת כדי להתפנות למזרח. האם והילדים ירדו מהרכבת בעקבות אחד מאחיו והרכבת נסעה בלעדיהם. האב, שנאלץ לשבת בקרון אחר, לא ידע שהמשפחה ירדה ונסע עם הרכבת, השאר גילו שהשכנים כבר בזזו את הבית. ב-28 בספטמבר 1941 נלקחו לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה אחיו הופרדו מאמם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם שהיה בן חצי שנה והיו עדים לרציחתם. גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים הסתתרו במרתף בניין בו גרו בעבר. במרתף שהו גם סופיה קריבורוט-בקלנובה ובתה, שאינן יהודיות. סופיה הייתה מורה בבית הספר בו למד גרישה וידעה שהשניים יהודים אבל בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים הציגה את מיכאל וגרישה כבניה. ב-2004 הוכרה כחסידת אומות העולם. בתום המלחמה שב האב לבית ומצא את בניו. למיכאל בן ובת, ארבעה נכדים ושישה נינים.
מרים (דייזי) בר לב, בת 90
מרים (דייזי) בר לב נולדה ב-1936 בתל אביב. אמה הייתה חברה בתנועה היהודית בלאו-וייס ("כחול-לבן") בגרמניה ועלתה לארץ בתור חלוצה. אביה היה סוחר מהולנד שהגיע לארץ בעקבות עבודתו. בעת המאורעות בארץ-ישראל עברה המשפחה לגור באמסטרדם ובמאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. בני המשפחה התחבאו במקלחת ואצל השכנים, אך לבסוף נתפסו. במחנה ברגן-בלזן. דייזי ואמה הופרדו מהאב. האם עבדה בפירוק נעליים לניצול חומרי גלם, והאב שחפר תעלות ביוב חלה ומת. דייזי ואמה עמדו שעות רבות במסדרים בקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. אנשים רבים התמוטטו לנגד עיניהן.
אחרי שנתיים הוצעדו דרך יער ונדחסו בצפיפות לקרונות בהמות. הרכבת, שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה", נסעה ונעצרה לסירוגין במשך כשבועיים. במהלך הנסיעה הממושכת חלו בטיפוס. באפריל 1945 שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום. דייזי ואמה עלו לארץ ב-1946. היא השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים, למדה סיעוד ובצבא הייתה מדריכה ומ"כית, עבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות. למרים שלושה בנים ושבעה נכדים.
משה הררי, בן 92
משה הררי נולד ב-1934 בשם מונק גרינברג בכפר פפרוטניה שבפולין, ולו אחות קטנה, חנה (חנקה). באוגוסט 1942 ריכזו חיילים גרמנים ושומרים פולנים את היהודים בכיכר השוק לקראת גירושם, אך בני המשפחה הצליחו לחמוק ליער. הם נדדו והסתתרו במגוון מקומות. כעבור כחצי שנה הגיעו אל איכר פולני והוסתרו תמורת תשלום בעליית גג של אסם ובבור קטן מתחת לרצפת הגורן. בת האיכר דאגה להם למזון ושתיה. באביב 1944 שחרר הצבא האדום את האזור והמשפחה שבה לביתה אבל סבלה מאנטישמיות. אביו נעלם וכנראה נרצח. פולנים פרצו לביתם, שדדו אותם וזרקו רימוני נפץ. האם נפצעה אנושות אך ניצלה. ב-1947 הגיעו לארץ-ישראל באונייה "כ"ט בנובמבר". הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשייה הצבאית עשרות שנים. יש לו שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינות.
אילנה פלח, בת 89
אילנה-לינה פלח נולדה ב-1937 בבנגזי שבלוב למשפחה מסורתית, הרביעית מחמישה ילדים. בסוף 1940 הפציצו הבריטים את בנגזי, והמשפחה הסתתרה עם יהודים רבים במקלט מתחת לכיכר גדולה במרכז העיר. רבים מבני המשפחה נהרגו בהפצצות. המשפחה עברה לכפר כואפיה, שם סבלה מרעב. ב-1942 הועלתה המשפחה למשאית בקר והוסעה ליעד לא ידוע בתנאים קשים מאוד. בדרך, אחותה של אילנה מתה ונקברה לצד הדרך. כעבור חמישה ימים הגיעה המשאית למחנה הריכוז ג'אדו. המקום שרץ כינים ופשפשים, המזון היה מועט, מעופש ונגוע בתולעים, ורבים מתו מרעב וממחלות. אילנה הייתה מטפסת על הגדר, נותנת צמיד או טבעת לבדואים שהיו מגיעים לגדר ומקבלת תמורתם מזון. במחנה פרצה מגפת טיפוס, ממנה מתה אחות נוספת שלה. בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי אך עד מהרה פרצו פרעות במהלכן נבזזו חנויות ונשרפו בתי יהודים. ב-1949 עלתה המשפחה לישראל. לאילנה חמישה ילדים, 11 נכדים ו-12 נינים.
אביגדור נוימן, בן 95
אביגדור נוימן נולד ב-1931 בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה (היום באוקראינה), הרביעי משבעה אחים ואחיות. ב-1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה וב-1944 פלשו הגרמנים להונגריה וגירשו את בני המשפחה מביתם. האב נעצר, נחקר ועונה. אביגדור, אמו, אחיו ואחיותיו הועברו לגטו ואחר כך נשלחה לבירקנאו בקרון בקר שהכיל כתשעים איש. אביגדור אמר שהוא מכונאי בן 15 ועבר את הסלקציה. למחרת נאמר לו שאמו, אחיו ואחיותיו נרצחו. אביו ואחיו ששרדו, נספו במחנות אחרים. אביגדור עבד וסבל רעב ואלימות. הוא שובץ ביחידת האשפה והקל את רעבונו באכילת שאריות שמצא במקום. בינואר 1945 הוצא לצעדת מוות ושוחרר לבסוף בידי צבא ארצות הברית. עם אחותו הגדולה ששרדה הפליג בבאוניית המעפילים "תיאודור הרצל", שנעצרה על ידי הבריטים והם נכלאו במחנה מעצר בקפריסין משם הגיעו ארצה. אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור, שבה נפצע. יש לו בן ובת, שבעה נכדים, 45 נינים וחימש.
התרעות פיקוד העורף