"נולדתי בשנת 1927 בעיר אורלובה שבצ’כוסלובקיה וגדלתי בעיר מונקץ'. הייתי השני מבין שמונת ילדיהם של הוריי, יהודה-לייב ורחל הברמן, בבית דתי חסידי. הוריי ניהלו מחלבה, שבה עזרתי מילדות בעבודה ובחלוקת התוצרת. ב-1938, לאחר הסכם מינכן, מונקץ’ סופחה להונגריה, ואבי גויס לצבא. אני נאלצתי להפסיק את לימודיי ולקחת על עצמי את ניהול המחלבה. באביב 1940 גויס אבי שוב לשירות העבודה של הצבא ההונגרי, ונשלח לחזית המזרחית – ומאז הוא לא היה עוד בבית.
"שלושה ימים לפני בר המצווה שלי ביצעו חיילים הונגרים פוגרום סמוך לבית הכנסת ורצחו מתפללים. זו הייתה חגיגת בר מצווה באווירה של תשעה באב, כך אני זוכר זאת. חגגנו בפשטות, בפחד גדול. בשנים שלאחר מכן החמירו הגזירות, ואני וחבריי נשלחנו לעבודות כפייה קשות, תחת השפלות ומכות.
"במרץ 1944 הוקם גטו במונקץ’. 21 מבני משפחתי נדחסו בדירה בת שני חדרים, בתנאי רעב וצפיפות קשים. גם שם המשכנו בעבודות כפייה. באחד הימים בגטו, בעת עבודות חפירה, גילה שומר אוקראיני את פאותיי. הוא חתך אותן עם חתיכת עור מראשי, והותיר אותי מדמם. למחרת כבר נאלצתי לשוב לעבודה. זמן קצר לאחר מכן גורשנו ברגל לתחנת הרכבת, דרך של שבעה קילומטרים שבמהלכה רבים מתו ממכות. נדחסנו לקרונות בקר, כ-120 איש בקרון, ונסענו שלושה ימים עד שהגענו לאושוויץ-בירקנאו.
"בהגעה לאושוויץ נערכה סלקציה. ניסיתי לעזור לאחי הקטן בנימין, שהיה חולה, והרמתי אותו על הידיים, אבל הפרידו בינינו. הוא, אמי ועוד חמישה מאחיי ואחיותיי, נשלחו לתאי הגזים. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותם. גם אחותי הגדולה, שנותרה בחיים לאחר מכן, נפטרה ממחלה. כך נותרתי לבד מכל משפחתי. על זרועי קועקע המספר 10111A בתהליך אכזרי של דקירות מחט עד העצם.
"עבדתי בפינוי אפר מהמשרפות, שם נאמר לי שהאפר שאני נושא כולל גם את משפחתי. מאותו רגע הבנתי שאני לבד בעולם, ונשבעתי לעצמי לשרוד. עברתי עבודות כפייה שונות, ביניהן עבודה בחקלאות כעגלון, תוך רעב, קור והשפלות בלתי פוסקות. העבודה הזו אפשרה לי לעיתים להיתקל במזון – דבר שסייע לי לשרוד, אך גם סיכן את חיי. הייתי לא פעם כפסע מהמוות: כלב כמעט שיסע אותי, קצין אס.אס כמעט הרג אותי כשמצא מזון ברשותי, ופעם נפלתי לאגם של אפר אדם מהמשרפות וכמעט טבעתי.
"בינואר 1945 הוצאנו לצעדת מוות בתנאים קפואים. אכלנו שלג כדי לשרוד, נאלצנו לדלג מעל גופות. רבים מתו בדרך. בהמשך הועמסנו על קרונות פתוחים, ובמהלך הנסיעה הופצצנו. נפצעתי והוצאתי בעצמי רסיס שחדר לכתפי. כשהגענו לבוכנוולד, מתוך כ-150 איש בקרון שלי נותרו בחיים כ-20 בלבד.
"שהיתי בבלוק 66, בלוק הילדים, בתנאים קשים של רעב, מחלות וצפיפות. בתחילת אפריל, עם פינוי המחנה, הסתתרתי בצינור ביוב במשך חמישה ימים. לאחר מכן נתפסתי והוצאתי לצעדת מוות נוספת, אך הצלחתי לברוח ולחזור למחנה. ב-11 באפריל 1945 שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. שקלתי אז 34 קילוגרם בלבד.
"חליתי בשחפת קשה ואושפזתי, והרופאים לא האמינו שאשרוד יותר מכמה ימים. הייתי עקשן והצהרתי שאני אשרוד, וכך קרה. לאחר מכן הועברתי להחלמה ממושכת בבית חולים בשווייץ. שם גם למדתי מקצוע והקמתי עם חברים קואופרטיב: קניתי בית מלאכה למכונות כתיבה וחישוב והתחלתי לעבוד.
"בהמשך נודע לי שאבי שרד ברוסיה, והוא כתב לי שאם אעלה לארץ ישראל, יש סיכוי שניפגש. בשנת 1950 עליתי לישראל, בתחילה לחיפה ובהמשך השתקעתי בירושלים. הבאתי עימי ציוד טכני והקמתי בית מלאכה בבירה. לימים גם סייעתי לאבי לעלות לארץ.
"הקמתי משפחה. נישאתי לרבקה, ניצולת שואה מהולנד, ויש לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים, חלקם משרתים בצה"ל. זו הנקמה שלי והגאווה שלי. כיום אני מתגורר בדיור המוגן של בית ברט של עמותת רעות בירושלים.
"חשוב לי לומר: אני לא ניצול שואה – אני שורד שואה. מי שהיה במחנות, שעבר את הגיהינום הזה, הוא שורד שואה. עד היום, בכל פעם שאני מניח תפילין, אני רואה את המספר על היד ונזכר. כשאני מסתכל על המציאות היום, כשמדינת ישראל מתמודדת שוב עם מלחמה ואיומים, אני אומר דבר אחד ברור: היום יש לנו מדינה ויש לנו צבא. אנחנו לא חסרי אונים. אבל כדי להמשיך ולהתקיים אנחנו חייבים להיות מאוחדים. לא רק חברים – אחים. רק באחדות נוכל לנצח".
התרעות פיקוד העורף