"בשבעה הגיעו אנשים מכל הארץ וסיפורים שלא הכרנו עליו התחילו לצוף. מישהו סיפר שראה אותו בקניון נותן את כל העודף שלו לעני ואומר לו: ‘תשמור אצלך’. הייתה לו יכולת להשפיע על אנשים מבוגרים ממנו בהרבה, פשוט בזכות הטוב שהקרין. גבריאל אהב את בית"ר ירושלים, אבל יותר מכל אהב לעזור".
"גבריאל לא נתן לשום דבר לעמוד בדרכו. כשאמרנו לו שהוא צריך לחשוב על מקצוע ועל העתיד, הוא ענה בביטחון: ‘אתם לא תעצרו אותי, אני יודע לאן אני הולך’. הייתה לו אמונה יוקדת. בשיחה האחרונה שלנו, שבוע לפני האסון, עוד צחקתי איתו על הגיוס המתקרב. אמרתי לו: ‘גברי, יש לך אחים קצינים, אחים ביחידות מובחרות שנלחמו בעזה, תן גם אתה מעצמך’. הוא לא התערער. הוא האמין בכל ליבו שהוא מגן על המדינה דרך התורה שלו. כשמישהו נחוש ככה ורואים לו את זה בעיניים – אי אפשר להזיז אותו מהדרך שלו. למרות הפערים, כיבדנו את זה, כי אי אפשר היה שלא להעריך את הכוח והנחישות של ילד בן 16 שיודע בדיוק מה המטרה שלו בחיים".
“מהרגע הראשון הוא דאג לי לכל דבר – לעבודה, לדירה, ללימודים. עברנו יחד את השנים הקשות של ההתחלה, למדנו שפה, עבדנו, בנינו חיים מאפס, ותמיד היינו צמודים, משפחה מאוד מלוכדת שעושה הכל יחד. אמיד היה עמוד התווך של כולנו, זה שמחזיק את הבית, זה שדואג לכולם לפני שהוא דואג לעצמו. גם כשהקמנו משפחות משלנו נשארנו קרובים מאוד, כמו גוף אחד. בשבילי הוא היה הלב של המשפחה שלנו".
“כשהגענו לבית החולים תל השומר הוא היה בהכרה, וזה נתן לי תקווה. נכנסתי אליו, החזקתי לו את היד, אמרתי לו ‘אתה חזק, אתה תחזור אלינו, הילדים שלך (בגילי 14, 12 ו־4, ד"פ) אצלנו, אל תדאג’. ראיתי שהוא פותח עיניים, מסתכל, ואפילו ירדו לו דמעות – ואני הרגשתי שהוא שומע אותי. נאחזתי ברגע הזה, האמנתי שהוא יצא מזה. אבל המצב הידרדר מהר. בלילה כבר התקשרו, והבנתי שזה לא טוב. כשהגענו שוב, ראיתי את הדופק על המסך ולא הצלחתי לקבל שזה נגמר. עד הרגע האחרון צעקתי ובכיתי. לא האמנתי איך בן אדם שהיה איתי לפני רגע הולך לי מול העיניים".
מוסייב עדיין מתקשה לעכל. “זה כאב שאי אפשר להסביר", היא אומרת. “אני מחפשת אותו בכל מקום, רוצה רק לחבק אותו עוד פעם. הוא תכנן לנסוע להורים שלנו באזרבייג’ן, כבר היה לו כרטיס טיסה, אמא שלי חיכתה לו, הכינה לו אוכל, כל כך רצתה לראות אותו – וזה לא קרה. אנחנו לא הספקנו כלום. אני מרגישה שנשארתי עם חצי לב, עם חור שלא יתמלא. אני אומרת לעצמי שאני צריכה להיות חזקה בשביל הילדים, אבל בפנים אני שבורה, כי לקחו לי לא רק אח – לקחו לי את הבן אדם שהיה הכל בשבילי".
"הסוף שלהם היה כל כך אכזרי – קומה חמישית, בלי מעלית, בלי מקלט בבניין, לא היה להם סיכוי להספיק. זה חור שלא ייסגר. אני איבדתי לא רק קרובי משפחה. איבדתי את האנשים שהיו עבורי בית, אנשים שליוו אותי, שהחזיקו אותי, שהיו שם גם כשלא הייתי אדם הכי קל. זו לא רק טרגדיה של ארבעה אנשים, אלא מחיקה של עולם שלם של ערכים: עדינות, כבוד, אהבה בין בני זוג, נתינה בלי תנאים".
התרעות פיקוד העורף