ביום הזיכרון הקרוב, ב-21 באפריל, היא תשתתף לראשונה במרוץ ההנצחה לזכר חללי צה"ל, "רצים לזכרם". "חשוב לי להשתתף במיזם הזה כי אני מנציחה בו את תומר וגם כי זו הנצחת לוחמים וגיבורים אחרים שנפלו", מסבירה אלון, בת 51, מחיפה, מחנכת ומורה לחינוך מיוחד.
תחושה שהוא כאן
תומר קרן היה נחוש להתגייס לשירות קרבי. "הוא היה בכל מיני גיבושים, אבל רצה אך ורק גולני", אלון מספרת. "חודשיים אחרי 7 באוקטובר הוא אכן התגייס לגולני. בחודשיים שלפני הגיוס הוא רצה לתרום, ועם חברים מהצופים הוא אסף תרומות לחיילים ולתושבי הצפון. במלחמה הנוכחית אני ממשיכה את דרכו בהיבט הזה במיזם 'שאגת הארי של תומר'. אנחנו עושים מה שתומר עשה: עומדים בסוּפּרים עם מתנדבים מהצופים, מבקשים מהקונים לתרום מצרכים ומשנעים אותם לחיילים הלוחמים בלבנון".
תומר היה אמור לצאת לקורס מ"כים בנובמבר, "אבל תוך כדי ההכשרה הבינו שהוא קורץ מחומר אחר, שהוא מנהיג, מוביל, עושה הכל בצניעות מעוררת השראה, והוא הפך למפקד עוד לפני שיצא לקורס מ"כים. במארב שבו נהרג, ברכס רמים, הוא היה המפקד".
על יום הזיכרון, היא אומרת, כי "זה היום הכי קשה שלי בשנה. במהלך כל השנה אני כל כך בעשייה, פחות חושבת על כך שהוא לא חוזר, קצת מדחיקה. יום הזיכרון נותן גושפנקה סופית לכך שאנחנו משפחה שכולה, תחושה מאוד קשה, שהבן נפל ולא יחזור. הגעגועים הם בכל רגע, בכל שעה. אין דבר נורא יותר שיכול לקרות לאמא מאשר לאבד את הבן. תומר חסר בכל רגע, אבל אני ממלאת את חיי בעשייה כדי להרגיש פחות את הכאב הזה. הצוואה הלא כתובה של תומר היא לעשות טוב לאחרים, וזה מה שאני עושה".
חיבוק של עם
גם בנה הצעיר של אלון, בן, רצה להתגייס לקרבי, אבל היא לא הסכימה. "הוא רצה ללכת בדרכו של תומר ולהיות בגולני. אני ואבא שלו סירבנו לחתום", אלון מספרת. "הוא לא אהב במיוחד את הרעיון, אבל הבין אותי. כיום הוא בחיל האוויר".
"פנתה אליי קרן, שמארגנת את המיזם הזה בפרדס חנה-כרכור", אלון משחזרת. "היא ומייסד המיזם אמרו שחשוב להם להנציח את תומר בפרויקט הזה. החלטתי שאני מגיעה ומשתתפת כי זה משהו שעדיין לא עשיתי. ארוץ עם בעלי בפרדס חנה. האנשים שרצים במרוץ לא מכירים את רוב הנופלים, אבל תולים על עצמם את שם הנופל. יש בזה משהו מאחד. אנחנו יכולים להתווכח על הרבה דברים ולא להסכים, אבל יש את הרגע המיוחד הזה, של יום הזיכרון, שבו שמים את הדעות הפוליטיות בצד ונמצאים עם הנופלים, עם השמות שלהם. זה מה שמסמל את אחדות העם, שמראה כמה אנחנו עם ראוי. ברגעים הקשים קיבלתי את החיבוק הכי עוטף מהעם שלי. גם מיזם מהסוג הזה מייצר את החיבוק. עברנו תקופה קשה מאוד בשנתיים וחצי האחרונות, אבל דווקא אני, מהמקום שלי, של כאב אין-סופי, ראיתי גם הרבה מקומות של אור. ראיתי עד כמה אני עטופה בחום, בהבנה, בתמיכה מהמשפחה שלי, מאנשים בעבודה שלי, מאנשים טובים שפגשתי בדרך ורצו לעזור. יש לנו עם חזק וצבא מדהים, עם אנושיות בלתי נגמרת ומעוררת השראה. לפעמים אנחנו אולי שוכחים את זה. בעיקר עבור הגיבורים שלנו, שנתנו את החיים שלהם, המעט שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להישאר מאוחדים".
התרעות פיקוד העורף