פגשנו ארבעה ישראלים חדשים שעומדים לציין את יום העצמאות הראשון או השני שלהם כאן ושמענו מהם על ההתאקלמות החברתית, ההשתלבות בשוק העבודה ועל הדבר שהופך את ישראל לכל כך מיוחדת.
כמעט שלוש שנים של מלחמות, מתיחות ביטחונית ואתגרים לאומיים לא הצליחו לערער את הקשר בין יהודי העולם למדינת ישראל. להפך: עבור רבים הפכו אירועי שבעה באוקטובר לרגע מכונן שהוביל להחלטה לעלות ארצה דווקא בשעה המורכבת ביותר של המדינה - לא מתוך נוחות, אלא מתוך תחושת שליחות, שייכות ואמונה בעתידה של המדינה.
במאי 2024 סיימה את לימודיה באוניברסיטת מיאמי, וכעבור חודשים ספורים הגיעה לישראל במסגרת תוכנית התמחות. ביולי האחרון, בגיל 23, עלתה לארץ והפכה באופן רשמי לאזרחית מדינת ישראל. "תמיד תכננתי להגיע לישראל אחרי הלימודים, אך לא בהכרח לעלות", היא מספרת. "ציפיתי להרפתקה ולחוויות חדשות, אבל לא לתחושת השלמות שמצאתי כאן. כל אזעקה, כל שיעור אולפן וכל ארוחת שבת חיזקו בי את תחושת השייכות והקהילה".
אירועי 7 באוקטובר היו נקודת מפנה נוספת במסעה. באותה עת היא הייתה בשנה האחרונה ללימודי התואר הראשון. "באוניברסיטה שלי לא הוקמו מאהלים, אך הורגשה אווירה אנטי-ישראלית. היה קשה לראות קמפוסים מידרדרים לכאוס אנטישמי". במהלך לימודיה כיהנה כחברה בהנהלת סניף הארגון Students Supporting Israel בקמפוס, שם הפעילה דוכן הסברה שבועי. "לאחר 7 באוקטובר הפך הדוכן למרחב בטוח עבור סטודנטים יהודים. אז הבנתי עד כמה הקהילה היהודית מרכזית בחיי ושלהיות בקרב בני עמי זו הדרך היחידה לרפא את השבר".
לדבריה, ההחלטה לעלות לישראל התקבלה בהבנה מצד סביבתה הקרובה. "מאז שהשתתפתי בתוכנית בישראל בגיל 16, הייתי קול ברור ובולט בעד ישראל. האנשים הקרובים אליי ידעו עד כמה האירועים טלטלו אותי". כיום משמשת לואיס כמנהלת מערך המרצים בישראל של הארגון הפילנתרופי היהודי ג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב (JNF-USA). היא החלה בתפקידה בינואר האחרון, ומתארת קליטה מקצועית חיובית במיוחד.
"ביום הראשון קיבלו אותי בחום, הזמינו אותי לארוחת צהריים והבהירו שהם כאן כדי לעזור". גם תרבות העבודה הישראלית הותירה בה רושם. "היא לא פורמלית ולעיתים שונה מהמקובל בארצות הברית. אנשים מגיעים בלבוש קז'ואל, מריצים דאחקות, ולפעמים אפילו לא חותמים על מיילים. זה מרגיש כמו קיבוץ אחד גדול, כולנו באותה סירה".
"כבר בשנת 2020 התחלתי לחשוב על עלייה ואף פתחתי בתהליך", היא מספרת. "אבל אז פרצה מגפת הקורונה ושינתה את התוכניות. אחרי כמה שנים של שינויים מקצועיים ואישיים, הרגשתי שהגיע הזמן לחזור לרעיון הזה". לדבריה, אירועי שבעה באוקטובר היוו נקודת מפנה: "בתקופה כל כך קשה לישראל ולעם היהודי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא להיות כאן. באפריל שלאחר מכן הגעתי לביקור בישראל, וכשנחשפתי למציאות שאחרי האירועים הרגשתי בלב שזה המקום שלי".
מעבר לחיבור הערכי, חיפשה סמלאנסקי גם איכות חיים שונה. "רציתי חיים רגועים יותר מבניו יורק, איזון בין עבודה לחיים, קרבה לטבע והזדמנות לבנות משפחה. בסופו של דבר הבנתי שזה הבית שלי ולא משנה שיש מלחמה. מי שמכיר אותי יודע שפחד לא מנהל אותי. הרגשתי חיבור עמוק לישראל, כאילו מה שקורה כאן קורה למשפחה שלי. בניו יורק ראיתי יותר ויותר שיח אנטי-ישראלי, ולעיתים חד-צדדי. זה גרם לי להבין עד כמה חשוב לי להיות חלק מהסיפור הישראלי".
עם הגעתה לישראל השתלבה במהירות בשוק העבודה. היא הצטרפה לחברת Yael Adventures, אחת ממפעילות תוכנית "תגלית", שם עסקה בגיוס משתתפים לתוכניות התנדבות ובהמשך קודמה לתפקיד Director of Partnerships, במסגרתו ניהלה גיוסי B2B. "זו הייתה נקודת כניסה משמעותית לשוק העבודה הישראלי, וההשתלבות הייתה חלקה יחסית, במיוחד משום שעבדתי באנגלית ועם השוק האמריקאי".
אלא שהשפעות המלחמה על ענף התיירות הובילו לסגירת החברה. "מצאתי את עצמי ללא עבודה במדינה חדשה, כשהתחום שבו פעלתי כמעט נעצר. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחוויתי אבטלה, והיא הייתה מטלטלת". כיום היא בוחנת את דרכה המקצועית ושוקלת להשתלב בעולמות ההייטק והסטארט-אפ: "האתגר המרכזי הוא לתרגם את הניסיון שצברתי לתחום חדש, אבל אני מאמינה שמשהו טוב יגיע".
האתגר המשמעותי ביותר עבורה היה בניית קהילה חדשה. "אני בזוגיות עם ישראלי, וזה מעניק לי תמיכה רבה, אך גם מזכיר לי שעליי להרחיב את המעגלים החברתיים שלי. אני עדיין בתהליך, ומבינה שלוקח זמן לבנות חיים במקום חדש". לדבריה, אין רגע אחד שבו הבינה שבחרה נכון, אלא שרשרת של רגעים קטנים: "כשאני מטיילת ברחובות תל אביב ביום שישי, שומעת 'שלום עליכם' מהחלון, יוצאת לטבע או מדמיינת את העתיד שלי כאן, אני יודעת שבחרתי נכון".
לדבריו, אירועי שבעה באוקטובר לא היו גורם מכריע בהחלטתו, אך השפיעו עליה בעקיפין. "הייתי מודע למתרחש, אך דווקא התגובה של החברה והממשלה לאסון חיזקה עוד יותר את ההחלטה שלי לעלות לישראל". הבשורה על המעבר לא התקבלה בקלות על ידי סביבתו הקרובה. "זה היה מורכב, במיוחד מול המשפחה. גם בקרב החברים לא כולם קיבלו את זה", הוא מספר בעצב.
את יום העצמאות הראשון שלו בישראל חווה ימים ספורים לאחר הגעתו. "התחושה בזמן הצפירה ביום הזיכרון, הרחובות הריקים והכרת התודה של אנשים רגילים לכל חייל שראו ברחוב, כל אלה הותירו בי רושם עמוק".
כיום עובד יאשין כמהנדס תוכנה בכיר ב-Upriver, חברת פורטפוליו של קרן חץ. עם זאת, הקליטה המקצועית בישראל לא הייתה פשוטה כפי שציפה. "האתגרים המרכזיים היו השפה העברית והתחושה של להיות אאוטסיידר", הוא מודה. "אף אחד לא מכיר את האוניברסיטה שלך כמו שמכירים את הטכניון, ולא שירתת ביחידה כמו 8200, כך שדברים שהיו משמעותיים עבורי במדינה שלי פחות מוכרים כאן".
למרות זאת, סביבת העבודה תרמה רבות לתחושת השייכות שלו. "אני מגדיר את עצמי דרך המקצוע שלי, ולכן ההכרה בי כאיש מקצוע בתחום משמעותית מאוד עבורי". לדבריו, תרבות העבודה בישראל לא הפתיעה אותו: "בינתיים הכל מרגיש מערבי ומתאים לי".
האתגר הגדול ביותר מאז עלייתו הוא לימוד השפה. "עברית", הוא אומר בחיוך, "זהו תהליך ארוך ואני עדיין בדרך לשם". למרות הקשיים, תחושת השייכות ברורה לו. "יש הרבה רגעים שבהם אני מרגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה. למרות האתגר עם השפה, הרגשתי רצוי כאן מהיום הראשון. לא בכל רגע, אבל בהחלט יש תחושה שזה הבית שלי".
ההחלטה לא הייתה פשוטה עבור משפחתו. "בהתחלה ההורים שלי היו בשוק, במיוחד משום שעזבתי לימודי הנדסה מאתגרים בצרפת, ואבי אף סירב שאעלה. בסופו של דבר הם הבינו שזו ההחלטה הטובה ביותר שיכולתי לקבל".
כיום לומד בנודיס במסגרת תוכנית אקדמית של הצבא לתואר משולב בהנדסת חשמל ופיזיקה בטכניון. המעבר למערכת האקדמית הישראלית הציב בפניו אתגרים לא מבוטלים. "כדי להגיע לרמה של סטודנט שנולד וגדל בישראל, הייתי צריך להאזין לכל הרצאה כמה פעמים. לקח לי זמן למצוא את קצב הלימודים שמתאים לי, כזה שמאפשר לי להצטיין".
לדבריו, השילוב בתוכניות מצוינות סייע לו להשתלב בחברה הישראלית. הוא משתתף בתוכנית "אנייר" לסטודנטים מצטיינים בטכניון, והתוכנית הצבאית חשפה אותו לצעירים מכל רחבי הארץ. "ההיכרות עם חברים מרקעים שונים עזרה לי להבין את התרבות הישראלית על כל גווניה", הוא מדגיש.
אחד האתגרים המרכזיים היה לימוד השפה העברית. "למדתי מאפס באולפן באוניברסיטה העברית בירושלים. ביקשתי לעבור לדירה עם ישראלים בלבד, ושם גרתי עם חבר אתיופי ואחד חרדי. החיים המשותפים איתם האיצו מאוד את קליטת השפה". הוא אף מציין בהתרגשות את ההבדלים התרבותיים שהפתיעו אותו: "הופתעתי לראות שישראלים כבר מגיל צעיר מטיילים, עובדים ומתנדבים הרבה יותר מהמקובל באירופה".
לקראת יום העצמאות, חווייתו מקבלת משמעות מיוחדת. "זהו, ברוך השם, יום העצמאות השני שלי בישראל ואחד הימים האהובים עליי. נחגוג אותו עם דגלים וחברים מול הכותל בירושלים". הרגע המכונן ביותר עבורו התרחש דווקא בשנה שעברה: "הריקודים מול הכותל ביום העצמאות גרמו לי להבין שליהודים אין מקום אחר בעולם מלבד ישראל".
כיום, כשהוא מביט על מסעו האישי, אין לו ספק כי בחר נכון. "אני מתעורר בכל בוקר בתחושה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. אני מקווה שגם יהודים שעדיין חיים בחו"ל יזכו להרגיש כך וישובו הביתה בקרוב".
התרעות פיקוד העורף