אלי טהר נולד חמישי מבין שבעה ילדים. אחיו יוסי היה השישי, "זה הקרוב וזה שאחריי". הוא היה בן 28 כשנפל. שלוש שנים בלבד הפרידו ביניהם. "גרנו במושב, ובגלל שהיינו קרובים בגיל עשינו הכל יחד", נזכר טהר. "חלקנו חדר, לבשנו את אותם הבגדים וגם החלפנו אותם בינינו, יצאנו לבלות יחד וגם רבנו ביחד והלכנו מכות ואחר כך התחבקנו".
עד היום טהר מתמודד עם הגעגוע לאחיו הקטן. "יוסי היה חלק ממני", הוא אומר בכאב, "במשך שנים האשמתי את עצמי שבגללי הוא הגיע לצנחנים ואם היה ממשיך בתוכניות המקוריות ומתגייס לחיל החימוש הוא לא היה נהרג. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שזה לא קשור אליי ושאם נגזר על מישהו ללכת, שום דבר לא יציל אותו מגורלו".
הוא היה יוצא לטיולי סוסים עם החברים, וכשגדל התחיל להתעניין גם באופנועים. כבר בגיל 16 קנה את האופנוע הראשון. בגלל שלמד במגמת מכניקה, הוא ניצל כל הזדמנות לפרק ולהרכיב חלקים באופנוע שלו. הוא הכיר את הכלי כמו את כף ידו. הוא היה ילד אהוב, שהחיוך לא נמחק לו מהפנים. תמיד מרוצה, תמיד שמח בחלקו, תמיד יודע להסתדר. אף פעם לא חיכה שייתנו לו, כי תמיד השיג מה שרצה. קטף זיתים ביישוב ומכר אותם, קטף סברס בעונה ומכר, ובערב חילק פיצות עם האופנוע. היה לו לב זהב ותמיד ראה את הסביבה הרבה לפני שראה את עצמו.
כשהיה בן 17 נסע עם האופנוע לחברים במושב אורות. בחזרה הביתה חתך דרך השדות. זו הייתה שעת בין ערביים מאוחרת, גשם שוטף ירד, ולמרות שאף אחד כבר לא היה בחוץ, רועי הבחין בטרקטור של מנהל הפרדס שקוע בבוץ עם אורות דולקים. אז הוא רכב לשם וראה שהמנהל, בחור מהמושב שלנו, מנסה לחלץ את הטרקטור ללא הצלחה. אז רועי נסע הביתה, לקח את ארגז הכלים וחזר אליו וביחד בחושך ובגשם הם עבדו על הטרקטור עד שהצליחו לחלץ אותו מהבוץ. בכלל לא ידענו על הסיפור הזה, כי רועי מעולם לא התגאה בדברים שעשה. רק בשבעה מנהל הפרדס הגיע לניחום אבלים וסיפר לנו".
רועי התגייס לנח"ל והיה לוחם בגדוד גרניט. כשסיים את המסלול, השתתף באחד המבצעים הנועזים, קפץ דרך חלון וקרע את רצועות הברך. הוא לא היה יכול להמשיך להיות לוחם אבל התעקש להישאר בגדוד כי לא היה מוכן לעזוב את המפקדים והחברים שלו. בגלל שהיה מומחה למכונאות, מינו אותו למאחזק נושא גיסות משוריין שתפקידו לעסוק בחילוץ רכבים ובתיקון שלהם. היו לו ידי זהב, הוא תמיד ידע לפתור כל תקלה. וכשסיים את השירות, שקל להמשיך לשירות קבע".
אחרי כמה שעות של עבודה הוא הצליח לתקן את האופנוע. בשבת בבוקר אמר לי, אבא, אני יוצא לחברים שלי לכמה שעות ולוקח את האופנוע של ארז כדי לבדוק אותו. התכנון היה לטייל ביער חרובית אל תל צפית. ואני עוד אמרתי לו, תשמע, לא היית איתנו כמעט חודש שלם, אבל רועי אמר, אל תדאג, אבא, אני אחזור בצהריים לארוחת החג. אז אמרתי, אוקיי וחיזקתי לו את המגינים של חליפת הרכיבה. עוד הספקתי להכין לו סנדוויץ' לדרך ולדחוף לו בקבוק קולה לתרמיל. רועי יצא, אני התיישבתי בסלון עם מזל לראות טלוויזיה, ופתאום שמענו אמבולנס עובר מול חלון הבית ביישוב. מזל קפצה כאילו הכיש אותה נחש. אמרתי לה, למה נבהלת, אולי זו יולדת, אבל מזל אמרה, הלב שלי מנבא רעות. לא עברו כמה דקות וארז צעק צעקה גדולה ומרה מהחצר. שמעתי אותו ואמרתי למזל, רועי איננו".
יוסי-חי היה הבן החמישי למשפחת טהר, סא"ל בשב"כ, נשוי ואב לארבעה, בן 39 בנופלו. תחילה התגייס לחיל הים ובהמשך שירת בשייטת כקצין שהכשיר לוחמים והשתתף במבצעים רבים ומגוונים. הוא לחם במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה ולאחר שסיים את שירותו הצבאי בהצטיינות, התגייס לשירות הביטחון הכללי וניהל מבצעים מאתגרים ביותר באגף המבצעים. הוא היה ראש צוות, ראש ענף וסגן ראש יחידה והיה עתיד להתמנות לראש היחידה. "היה לנו קשר מיוחד במינו", דומע האב אלי. "כל הילדים שלי מוצלחים במיוחד, מקובלים בחברה, חברה'מנים, אבל ליוסי הייתה אקסטרה ייחודיות. יכולנו לשבת עם האחים והדודים, לדבר ולצחוק, אבל ברגע שיוסי נכנס לחדר, כל המבטים הופנו אליו והוא הפך למרכז החבורה. הייתה לו נוכחות, כריזמה, שובבות עם חריפות והבנה מהירה".
והוא התגייס והצטיין, והמפקדים שלו סיפרו לימים שאפשר היה לדעת מה מצב הרוח של יוסי לפי רוח הצוות שלו. הוא היה מהיר כשהחיילים היו יוצאים איתו לבוחן ריצה, כשהם הגיעו לאמצע הדרך הוא כבר היה אחרי מקלחת. הוא סיים את קורס הקצינים בהצטיינות, וראש הממשלה דאז אהוד אולמרט העניק לו את הדרגות. משם עבר לשב"כ וגם שם התקדם בצורה מטאורית. חצי שנה לפני שנפל קיבל צל"ש על פעילותו לחיסול מחבלים מקבוצת הטרור גוב האריות בג'נין, שעשתה שמות ביהודה ושומרון ושלחה פיגועים גם אל מרכז הארץ".
בבוקר 7 באוקטובר הזעיקו את יוסי-חי ליחידה. לפני כן ניהל את הלחימה מתוך החפ"ק בדרום. "סיפרו לו שאחד הלוחמים שוכב פצוע בשטח מול השדות של קיבוץ גבים וצוות טקילה לא מצליח לחלץ אותו כי הלחימה שם כל כך עזה, שכל מי שמוציא את הראש חוטף אש. אז יוסי ניסה לתקשר עם הפצוע, שאמר לו, אני לא אחזיק מעמד, תשמור לי על האישה והילדה. ויוסי אמר לו, אתה לא תמות בשטח. וטס לאזור, ועבר את כל המחבלים תוך כדי לחימה בקרבות גבורה, והגיע אל הפצוע, טיפל בו בשטח והזמין לו מסוק פינוי. והפצוע חי".
גם בחמישי האחרון שלפני חג שמחת תורה שחל ב-7 באוקטובר הם דיברו באותה השעה ובאותו המקום. "יוסי התייעץ איתי לגבי משהו, ובאותו הלילה כתב לי את ההודעה הכי ארוכה שקיבלתי ממנו בחיים. וכך כתב: "אבא, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריך אותך על שאתה לצידי, נותן לי כוח כשאני צריך, חושב בצורה שקולה, חברית ולא אנוכית. חשוב לי שתדע שאתה יקר לי מאוד, אוהב יוסי".
ויומיים לאחר מכן הוא נפל. "ירדתי לטפל בסוסים", מספר טהר וקולו צרוד מצער. "אשתי מזל והבת שלי בר היו בבית. דפקו לה בדלת והיא ראתה אנשים במדים ופחדה לפתוח כי חשבה שהם מחבלים. בקבוצות רצו הודעות שיש מחבלים שמחופשים לחיילים במדים, אז היא גירשה אותם. ניסו לשכנע אותה ולא פתחה להם את הדלת. ואני עולה מהשדה ורואה מהומה גדולה סביב הבית. לא כל כך הבנתי, ופתאום ראיתי שני חברים של יוסי רצים לקראתי. הלב שלי קפא. הבנתי שהנורא מכל קרה לנו שוב. באותו רגע הרגשתי שכל הדם יורד לי מהגוף. אני חושב שאפילו איבדתי את ההכרה. וכשקמתי החלתי לצעוק, אלוהים, למה? למה אתה בא אליי שלוש פעמים?".
האבל, אומר טהר, הוא כמו סוג של נכות. "לומדים לחיות איתו, אבל זה לא נרגע לרגע. זה כמו שחותכים לאצן מרתון את שתי הרגליים ואומרים לו, יאללה, תמשיך לרוץ. והוא ממשיך לדדות, אבל זה לא אותו הקצב ולא אותה הרוח. עד שזה קרה הייתי יהודי מאמין. בכל בוקר הנחתי תפילין. אבל מהיום שיוסי נהרג הפסקתי להניח תפילין. אומנם הכנסנו ספר תורה לזכר הבנים ובמאי נכנס עוד ספר תורה אחד, אבל אני הפסקתי להתפלל. כי אם אנחנו מאמינים כיהודים שאלוהים הוא האבא שלנו, אז אני בריב עם אבא שלי. אני רוצה להבין למה הוא דפק לי שלוש פעמים על הדלת. רבנים ואנשי דת ניסו להסביר לי בשמו. ואני אמרתי, לא רוצה הסבר מכם. רוצה הסבר ישירות ממנו. הוא לא עבר דרככם כשהוא לקח לי את הילדים. הוא לקח לי אותם ישירות".
כיום אלי טהר הוא הבעלים של חברה להנדסה אזרחית, שלאחרונה עברה לניהול הילדים שנותרו. יש לו מוסך קטן בבית ואורווה עם חמישה סוסים, ובמחצית השנה האחרונה הוא גם עומד בראש ארגון יד לבנים. עוד לפני כן היה פעיל להנצחת חללי מערכות ישראל וטיפול במשפחות השכולות כסגן יו"ר הארגון אלי בן שם, שהפך לנשיא הארגון. "כשרועי נהרג, הקמתי את יד לבנים בבאר טוביה", הוא מספר, "ועם הזמן שמתי את הפעילות בארגון בראש סדר העדיפויות שלי. אני רואה בתפקיד הזה שליחות. אחרי שדפקו אצלי שלוש פעמים בדלת, הייתי צריך להאמין במשהו ולמדתי בדרך הקשה שלהרים את הראש ולעזור למי שקשה לו היא הדרך הנכונה להתמודד".
"כשרועי נהרג, אמרו לי, כבר איבדת אח, אתה בטח יודע איך מתמודדים עם שכול, ואני אמרתי, אני הולך עם המוות של יוסי אחי 44 שנה וזה אפילו לא דומה למוות של בן, כי כשרועי נהרג, חלק ממני מת. אני מאמין שהכאב של כל הורה על מות בנו הוא אישי, אחר, אין כאב אחיד, אבל מספיק שאני מסתכל על הורים שכולים, לוחץ להם יד, וכבר אני מרגיש אותם ומחובר אליהם בברית שזר לא יבין".
יד לבנים מונה כיום 60 סניפים ברחבי הארץ ו-1,200 מתנדבים, כולם מקרב המשפחות השכולות שממשיכים לתת מענה ולהיטיב עם משפחות החללים למרות המלחמה ולמרות האזעקות. הארגון מוציא משלחות של משפחות חללי חרבות ברזל לקפריסין, וטהר מתלווה לרובם. "אנשים מגיעים עם ריק וחוסר תקווה, חלק מהם אפילו מבקשים לרדת מהמטוס ולחזור לביתם. אני מציע להם להישען, לשאול, לנסות. ואחרי שלושה ימים הם מחייכים ושרים ובוכים ורוקדים, ובין הדמעות מספרים על הילדים".
בכל בוקר, בחמש, אלי טהר קם ומנשק את תמונות הבנים. "ואני מבקש מהם כוח לאותו היום. אפילו לא לשבוע, בטח לא לחודש, רק לאותו היום. ועוד אני אומר להם, בערב נפגשים לבירה. ואז אני יוצא החוצה לקרב. אני מחייך, מחבק, שואל, מנסה לעזור. אף אחד לא רואה מה מתחולל אצלי בלב".
התרעות פיקוד העורף