מחקר חדש חושף: זו הקבוצה שנושאת בעיקר הנטל בישראל

מבנה הנתונים מאפשר השוואה ישירה בין תקופת שגרה לתקופת מלחמה, תוך בחינה של עובדים משרתי מילואים לעומת עובדים שאינם משרתים במילואים. הניתוח מתמקד במשתנים מרכזיים בעולם העבודה, בהם: גיל, מגדר, מצב משפחתי, ותק ושכר, וכן בהבדלים בין קבוצות עובדים. כלל הנתונים נותחו ברמה מצרפית בלבד, ללא שימוש במידע אישי מזהה, ומתמקדים בזיהוי מגמות רוחביות ובהבנת השינויים בשוק העבודה לאורך זמן.

מהנתונים עולה כי שיעור העובדים המשרתים במילואים יותר מהוכפל - מ-4% לפני המלחמה ל-9.4% כיום. אך הנתון הדרמטי ביותר הוא היקף ההיעדרות: עובדים משרתי מילואים נעדרו בממוצע כ-202 ימים, לעומת כ-11 ימים בלבד לפני המלחמה. "המציאות החדשה מאופיינת בשירות ממושך ורציף שמייצר עומס כבד על העובדים ועל המעסיקים", אמרו עורכי המחקר, ד"ר עוז לוי ופרופ’ מיכל בירון.

מהנתונים עולה כי נטל השירות אינו מתחלק באופן שוויוני. עובדים בני 45 עד 60 מובילים בהיקף השירות עם ממוצע של 212 ימים, בעוד בני 30 עד 45 - שהם רוב המשרתים - שירתו כ-202 ימים בממוצע. פערים ניכרים גם בין גברים לנשים: גברים משרתים כ-30% יותר מנשים, והפער נשמר גם במהלך המלחמה. בנוסף, עובדים עם 3 עד 6 ילדים משרתים בכ-24% יותר מאלו עם פחות ילדים.

אחד הממצאים הבולטים נוגע לזהות הקבוצה שנושאת בעיקר הנטל: עובדים המשתכרים בין 10,000 ל-30,000 שקלים. עובדי מעמד הביניים שירתו בממוצע כ-214 ימי מילואים, יותר מעובדים בעלי הכנסה נמוכה או גבוהה (ששירתו כ-185-186 ימים בממוצע). גם עובדים בעלי ותק של מעל שלוש שנים משרתים יותר בהשוואה לעובדים חדשים.

במגמות השכר נרשם שינוי הדרגתי: אם לפני המלחמה עלה שכרם של עובדים שלא שירתו במילואים בקצב כפול ממשרתי המילואים (4% לעומת 2%), הרי שבשנה השנייה למלחמה (2025) המגמה התהפכה - שכר המשרתים עלה ב-6% לעומת 5% בקרב אלו שלא שירתו. עם זאת, החוקרים מזהירים כי עלייה זו בשכר הבסיס אינה משקפת את התמונה המלאה. פרופ’ בירון מדגישה כי קיים חשש ממשי מפני פגיעה ארוכת טווח בכושר ההשתכרות עקב אובדן הזדמנויות לקידום וצבירת ניסיון מקצועי. מדובר בנזק מצטבר שאינו נראה בטווח הקצר.

מעבר להשלכות הכלכליות, המחקר מדגיש את המחיר האישי והמשפחתי של השירות הממושך. החוקרים סבורים כי הרחבת מעגל משרתי המילואים חיונית כדי לאפשר חלוקה מאוזנת יותר של הנטל ולמנוע שחיקה שתפגע בחוסן הלאומי וברציפות התפקודית של המשק לאורך זמן.   "המציאות החדשה מאופיינת בשירות ממושך ורציף שמייצר עומס כבד על העובדים ועל המעסיקים", אמרו עורכי המחקר, ד"ר עוז לוי ופרופ’ מיכל בירון.

מהנתונים עולה כי נטל השירות אינו מתחלק באופן שוויוני. עובדים בני 45 עד 60 מובילים בהיקף השירות עם ממוצע של 212 ימים, בעוד בני 30 עד 45 - שהם רוב המשרתים שירתו כ-202 ימים בממוצע. פערים ניכרים גם בין גברים לנשים: גברים משרתים כ-30% יותר מנשים, והפער נשמר גם במהלך המלחמה. בנוסף, עובדים עם 3 עד 6 ילדים משרתים בכ-24% יותר מאלו עם פחות ילדים.

במגמות השכר נרשם שינוי הדרגתי: אם לפני המלחמה עלה שכרם של עובדים שלא שירתו במילואים בקצב כפול ממשרתי המילואים (4% לעומת 2%), הרי שבשנה השנייה למלחמה (2025) המגמה התהפכה - שכר המשרתים עלה ב-6% לעומת 5% בקרב אלו שלא שירתו. עם זאת, החוקרים מזהירים כי עלייה זו בשכר הבסיס אינה משקפת את התמונה המלאה. פרופ’ בירון מדגישה כי קיים חשש ממשי מפני פגיעה ארוכת טווח בכושר ההשתכרות עקב אובדן הזדמנויות לקידום וצבירת ניסיון מקצועי. מדובר בנזק מצטבר שאינו נראה בטווח הקצר.

מעבר להשלכות הכלכליות, המחקר מדגיש את המחיר האישי והמשפחתי של השירות הממושך. החוקרים סבורים כי הרחבת מעגל משרתי המילואים חיונית כדי לאפשר חלוקה מאוזנת יותר של הנטל ולמנוע שחיקה שתפגע בחוסן הלאומי וברציפות התפקודית של המשק לאורך זמן.