עשור לאחר מכן, ב-8 במאי 1983, נפל אחיה ארנון. בן 19 היה בנופלו. "הראש שלי בכלל לא היה בלחשוב שזה יכול או לא יכול לקרות לנו שוב", היא אומרת. "אז הייתי מין סוג של היפית כזאת, שנודדת ממקום למקום. הגעתי לקליפורניה, חזרתי. כשארנון נהרג הייתי במצב רגשי לא מי יודע מה. בעקבות נפילתו היה מצב קשה מאוד, כואב מאוד. לא ידעתי איך העולם ממשיך. אנחנו שלושה אחים. ארנון היה הבכור, שנה וחצי מעליי. לא היינו מספיק ביחד. לא הגענו למצב הזה של ליהנות אחד מהשנייה, כי אני מגיל 11 עזבתי את הבית. הוא היה יותר אחראי ויותר דואג לבית, דואג לאמא".
לווספי צברי שלושה ילדים. בנה ארנון ז"ל נולד בסן פרנסיסקו יחד עם אחותו התאומה. הוא נקרא על שם דודו שנהרג. ארנון נפל בקרב ב-20 בנובמבר 2023, בצפון רצועת עזה. בן 26 היה בנופלו. "ארנון היה ילד מאוד מיוחד, עם אנרגיות מטורפות, מאוד פעיל", היא מספרת. "היה מלא אהבה, מלא אמפתיה, בעל רגישות גבוהה לבעלי חיים. הייתה לו גם שמיעה מדהימה, יכול היה לנגן על כל כלי. בצבא היה חשוב לו ללכת לקרבי, להיות קצין. כשסיים את הצבא, הקים חברה מאוד גדולה".
היא מספרת: "אמרתי לעצמי: 'ארנון, אתה לא תהפוך להיות תמונה'. החלטתי שאהיה עם ארנון יום-יום. הקמתי על שמו בית קפה, 'גן קהילתי גן ארנון'. המקום נמצא ביסוד המעלה, יש בו מוזיקה חיה, אירועים, הרבה מפגשים בין העם, בין כאלה לבין כאלה. רציתי שהמקום הזה יהיה מקום של חיבור, של אהבה. כשאת רואה את עם ישראל בטוב, אז יש לך כוחות. כשאת רואה מחלוקות זה מאוד כואב וגורם לך לשאול למה? בשביל מי? בשביל מה? זה הכאב הכי גדול כשהעם הזה מפולג ומפורק. כי מה שהקדישו בשבילו הוא הכל: חיים של בן אדם".
אביה נהרג כשהייתה בתחילת כיתה ב'. "במהלך המלחמה קיבלנו מכתבים או גלויות", היא מספרת. "הוא כתב לאמא שלי, ואז כתב כמה שורות עבורי עם ניקוד: 'יעלי, תעזרי לאמא ותשמרי על אחותך שולי'. זו הייתה מעין צוואה כזאת שנשארה עבורי. הייתי סוג של מטפלת כל החיים. לא סתם אני עובדת סוציאלית. עד היום אני מטפלת באמא שלי. גרה קומה מעליה".
דור הוא בנה הצעיר של אלון בר-שדה, אח לשתי בנותיה. הוא נפל בקרב בכפר עזה ב-9 באוקוטבר 2023. בן 22 היה בנופלו. "דור גדל פה במשק, היה ספורטאי מצטיין, שיחק כדורסל באופן מאוד אינטנסיבי", מספרת האם. "הוא היה חבר מאוד טוב, היה אוזן קשבת, רואה את האחר. גם הוא היה דמות טיפולית כזאת".
"יש איזה הסכם בין האזרחים למדינה. המדינה צריכה לשמור על האזרחים שלה, ופה זה לא קרה. אזרחים נרצחו ונחטפו, חיילים נהרגו. הרי ידעתם מה קורה בעזה, ידעתם מה אתם עושים, ידעתם שאתם מעבירים כסף לארגון טרור קיצוני במזוודות, במזומן. כשאני חושבת על זה, אני רותחת. היו סימנים בשטח, היו ידיעות, ולאף אחד לא היה אכפת. זה פשוט נורא. גם לא יכול להיות שמשפחה אחת משלמת את המחיר פעמיים, ומצד שני יש אוכלוסיות שלמות שלא מתגייסות. ויש ממשלה שנותנת לזה יד ולגיטימציה, כי הישיבה שלהם בממשלה הרבה יותר חשובה מהחיים של הבן שלי ומהחיים של הבנים האחרים".
תשעה חודשים אחרי האסון חזרה אלון בר-שדה לעבודתה. "שתי הבנות שלי, בן הזוג שלי, אחותי ואמא שלי הם העוגן שלי", היא מתארת. "החדר של דור, המיטה, החפצים, הכל, נשארו כמו שהיו כשעזב באותה שבת. יש לי תמונות שלו בבית. אני עוברת לידן בחטף, לא להסתכל. הגעגוע הזה כל כך כואב. כל שנייה ביום אני נתקלת במשהו שמזכיר לי אותו: חיילים מזכירים לי אותו, חבר'ה צעירים מזכירים אותו, כל דבר שהוא אהב לאכול מזכיר אותו. והחדר פה, והכל שם, ואני, כאילו, מה עושים עם זה? מה עושים עם החפצים שלו? כבר שנתיים וחצי החדר נעול".
דור וסבו קבורים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. ביום הזיכרון לפני שנתיים, היא מספרת, "היו כל כך הרבה אנשים ליד הקבר של דור, שאמרתי שאני הולכת לעמוד ליד הקבר של אבא שלי, כי שם אין הרבה אנשים. ביום הזיכרון בשנה שעברה ברחתי לחו"ל. השנה אני פה. כל השיח הזה על גבורה, ש'אבא שלך גיבור', ש'הבן שלך גיבור', בעיניי כל כך מטופש. הם לא רצו להיות גיבורים, הם לא רצו למות. הם לא רצו להקריב את החיים שלהם. הם עשו כאילו מה שצריך לעשות, אבל שילמו בדבר הכי יקר. מבחינתי, הדבר הכי יקר זה החיים, לא אדמה ולא שום אג'נדה פוליטית או דתית כזאת או אחרת".
"הייתי בן חודשיים כשאבא שלי נהרג, כך שזיכרונות אין לי בכלל", הוא אומר. "סיפרו לי על אבא, על הדמות שלו. שהיה אדם נעים הליכות, מאוד חברותי, מאוד אהוב על כל הסביבה שלו. כמובן, גדלים גם לאור סיפורי הגבורה והקרבות. אבא היה נעדר בהתחלה, לאחר מכן הוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. רק לקראת יום הולדת שנה שלי זוהה ונערכה הלוויה".
"הוא יצא למילואים כשהייתי בן חודש וחצי, אז אין סיפורים משותפים, אין חוויות משותפות. רק שמעתי שהוא מאוד שמח בי, שמח שנולד לו תינוק ושמיד ראו שאני מאוד דומה לו. אבא היה מהנדס. הוא נהרג כשהיה בעבודת הדוקטורט שלו בכימיה פיזיקלית. גם אני למדתי הנדסה. אומנם בכיוון אחר, הנדסת תעשייה וניהול, אבל אני זוכר את עצמי למשל בשלבים מסוימים בלימודים חושב שלו היה לי אבא דוקטור ויכולתי להיעזר בו, אז כמה הלימודים היו קלים ופשוטים יותר", הוא מספר.
וידר נשוי ליעל והם הורים לעשרה ילדים. "אלישיב היה החמישי מבין האחים. הוא היה בחור מאוד שקט, ויחד עם זה מאוד חברותי", מספר האב. "הוא היה דמות שעוזרת לכולם בכל מצב, עשה הכל בכזאת עדינות וצניעות. כל האחים היו גאים בו, ראו בו דמות להתייעצות, חבר לטיול משותף. הוא היה איש של טבע, עשה לכולנו חוויות משותפות, כמו למשל גלישת סנפלינג. מלכתחילה היה חשוב לו ללכת לקרבי. כל מה שקשור בנושאי מלחמה, סיפורי גבורה, סיפורי קרבות, מאוד עניין וסקרן אותו. הוא ראה הרבה סרטים בנושא וקרא הרבה סיפורים על מלחמת ישראל, דמויות של נופלים. אלישיב היה הראשון שהתגייס מבין ילדי המשפחה. כשפרצה המלחמה, כבר היו לנו שני בנים לוחמים".
"לפי התאריך העברי, הברית שלו הייתה יום אחד אחרי האזכרה של אבא, בערב חג סוכות. אני זוכר שכשעלינו לקבר של אבא, אז אמא שלי אמרה לי: 'אנחנו עכשיו באזכרה, אבל מחר, בעזרת השם, תתקיים הברית של דור ההמשך'. הסמיכות הזאת הייתה סוג של נחמה. בסופו של דבר, אלישיב נהרג באותו יום שבו נערכה הברית שלו, 22 שנה אחרי", הוא מספר.
אלישיב קבור בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. סבו בחלקה הצבאית בהר הזיתים. "היה לנו בינתיים יום הזיכרון אחד עם שני קברים", מספר וידר. "יש בדרך כלל ב-09:00 בבוקר טקס של הגדוד של אבא ביער השלום. אחריו היו נוסעים לחלקות הצבאיות. בדרך כלל, היינו נוסעים להר הזיתים. בשנה שעברה הייתי בטקס אזכרה של הגדוד של אבא שלי, ומשם נסעתי להר הרצל".
על הגעגועים לבנו הוא אומר: "אני הכי מתגעגע לטוב הלב של אלישיב, לנוכחות הכל כך שקטה והמשמעותית שלו. הוא השתדל לעשות טוב לכולם, בלי לעשות חשבונות. חשוב שאנשים ילמדו זאת ממנו. חשוב לי גם לומר שהאויבים שלנו אינם מבחינים בין ימין לשמאל ובין חילוני לדתי. יש בהם שנאה ורצון להשמיד את כולנו. עלינו להיות מאוחדים ולתת לדרג המדיני ולהנהגת מערכת הביטחון את הגיבוי והדחיפה לפעול כנגד האויבים עד למצב שבו יפסיקו לחשוב על האפשרות לפגוע בנו".
התרעות פיקוד העורף