השנה, לראשונה, יש לי לאן ללכת. במשך חודשים ארוכים חיינו במציאות בלתי אפשרית. קיבלנו את "הודעת החלל" על רני שלנו, אבל בלי זיהוי, בלי קבר, בלי מקום אמיתי שבו אפשר לעצור, לגעת, להיפרד.
שאלנו שוב ושוב, איפה רני? והתשובה הייתה "לא יודעים". ובתוך ה"לא יודעים" הזה נולדה תקווה עקשנית. אולי הוא כן קיבל טיפול? אולי הוא שרד? אולי הוא עוד יחזור אליי ויקרא לי אמא? התקווה הזו החזיקה אותי, החזיקה אותנו כמשפחה.
השנה הכל השתנה. בעסקה האחרונה שנעשתה רני שלנו שב הביתה. לא כמו שחלמתי, אבל שב. והשנה יש לו קבר. יש לי מקום להגיע אליו, לגעת באבן, לעמוד ליד רני, לדבר אליו ולהגיד לו את כל מה שלא הספקתי. להדליק נר ולהישאר. אין בזה נחמה, אבל יש בזה אמת. והאמת הזו מאפשרת לי, לראשונה, להיות אמא שמתאבלת על הבן שלה, ולא אמא שמחכה. רני שלי איננו. אבל השנה, ביום הזיכרון, אני אדע בדיוק איפה הוא, ואהיה שם, לידו.
אל"ם אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, פיקד והוביל מתוך תחושת שליחות עמוקה, מוכנות ודוגמה אישית. בשבת, שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, עם פרוץ מתקפת הטרור על יישובי הנגב המערבי, הוא הבין מיד את גודל השעה. בשעה 6:37 הכריז: "כאן קודקוד מלחמה. היפוך קערה. הכל בסדר - מלחמה".
ב-4 בדצמבר 2023 הוא הובא לקבורה ראשונה, כשבארון הונח דמו שנאסף מזירת הקרב, בעוד גופתו נותרה בעזה. אז החל מסע ארוך של המתנה, כאב שלא מרפה. חיים בין יש לבין חסר. ב-2 בנובמבר 2025 שב אסף הביתה, למולדת שכה אהב, וב-4 בנובמבר הוא הובא לקבורה מלאה. דמו וגופו התאחדו. לראשונה היה לנו קבר שלם.
המסע לא הסתיים ברגע ההשבה, אלא קיבל צורה אחרת של זיכרון חי. בננו האהוב אסף איננו, אך הוא נוכח בכל רגע בקרבנו, המשפחה, בין חבריו, פקודיו ומפקדיו, וגם בקרב מי שלא הכיר אותו. תמונתו, עם עיניו הטובות וחיוכו שובה הלב, הפכה לחלק מהזיכרון הציבורי. אסף לא שב ביום אחד, אלא במסע של זמן, עד שנאסף כולו הביתה. הגעגוע אינו מסתיים, הוא רק משנה צורה.
השנה, לראשונה, יש לנו קבר. איזה משפט נוראי להגיד. אבל זו האמת שלנו לקראת יום הזיכרון הזה, והאמת הזאת כואבת בדרך שקשה להסביר למי שלא עבר אותה. חיכינו כל יום לקבל את הטלפון הכי נורא בחיים שלנו והתאכזבנו בכל יום מחדש שהטלפון עם בשורת האיוב לא מגיע.
איתי נחטף ב-7 באוקטובר 2023 והוחזר כחלל לאחר 760 ימים של אי ודאות וגיהינום. בשנה שעברה, בזמן שכל ישראל ציינה יום זיכרון, אנחנו לא ציינו. פשוט התחבאנו, כי לא יכולנו לציין את יום הזיכרון בלעדיו, ובלי מקום ללכת אליו. לא היה לנו קבר, לא הייתה לנו אבן להניח. זו אכזריות שאין לה שם.
השנה יש. והפעם נהיה כאן. נשב לידו, נספר לו, נהיה עם המשפחה והחברים. זו לא נחמה, אבל יש בזה קצת כבוד. כבוד שהיה חסר לנו. מהמקום של אין קבר ואין שבעה עברנו אבל משובש ומושהה, ועכשיו אנחנו מנסים להתחיל בתהליך של שיקום, שלוקח זמן ולא דומה לשיקום אחר.
אבל יש משהו שמונע מאיתנו, משפחות נרצחי והרוגי אסון 7 באוקטובר, לנשום ולהשתקם גם עכשיו, שיש קבר. כי הכאב שלנו לא תקוע רק בגלל האובדן, אלא גם בגלל השתיקה. עדיין אין תשובות על מה שקדם לאסון. מה ידעו? מי ידע? למה לא פעלו? כל שאלה לפוליטיקאים ולאנשי הצבא נענית בשתיקה, ואחריה מילים שנזרקות לאוויר כמו "נבדוק", "נחקור", "נלמד". איך מתאבלים כראוי כשהאמת נקברה עם איתי ועם עוד 2,200 חללים?
לצערנו, ממשלת ישראל אינה מוצאת את הזמן כדי ליצור מענים שמתאימים לאלו שעברו אבל משובש, כמונו. ביום הזיכרון הזה אני מבקש דבר אחד מהחברה הישראלית: אל תשכחו. לא את החללים, לא את מה שקרה ב-7 באוקטובר ולא את מה שלא נעשה.
יש זעקה גדולה מצד המשפחות, להנציח את הגבורה של יקירינו ולא להשכיח את החטיפה של 255 אזרחים, בלי הצורך הפוליטי לקבע נרטיב. תוכיחו לי שאנחנו לא רק טובים ליום הזיכרון, כדי לתת חיבוק ארעי ולהמשיך הלאה. השנה יש לנו קבר. אבל הזיכרון, חקר האמת ולקיחת האחריות - הם תלויים בכם.
בשלב מסוים, מול הגל השני, הם נשארו כקו הגנה אחרון, וכשראו עשרות אם לא יותר מחבלים נכנסים עם אופנועים ו-RPG קיבלו החלטה נועזת, לעזוב את העמדה ולחתור למגע על מנת לבלום את המתקפה. הם ירו, דרסו עשרות מחבלים, ודניאל היה צריך להוציא את הראש מהטנק על מנת לאחוז במ"ג של המפקד כדי לירות בכמה שיותר מחבלים. במהלך הקרב דניאל נהרג ונחטף.
במשך 163 ימים קיווינו שדניאל חי, עד שקיבלנו את הבשורה הנוראה מכל ב-17 במרץ, ח׳ באדר ב', שדניאל נהרג בקרבות באותו יום. על אף שגופתו הייתה עדיין בשבי חמאס קיימנו הלוויה צבאית בהר הרצל, כיוון שנמצאה חולצה צבאית רוויה בדמו של דניאל ובעוד דם שנמצא בטנק. חיכינו יותר משנה וחצי עד שבעסקה האחרונה הוחזר דניאל לקבורה, ביום שמחת תורה 2025, בדיוק שנתיים ימים מאז שנהרג ונחטף.
ברוך השם, פרק החטיפה בעזה מאחורינו ומאחורי כולנו, אבל הצטרפנו באופן מלא למשפחות השכול. במובן מסוים יום הזיכרון הזה יהיה יותר קשה משני ימי הזיכרון האחרונים, כיוון שבפעם הראשונה דניאל קבור, ובעזרת השם הוא חזר שלם. כשהייתי בהר הרצל במהלך השנה וחצי האחרונות ובשני ימי הזיכרון האחרונים הרגשתי שציון קברו של דניאל הוא יותר ציון מאשר קבר. ציון, כיוון שלא הייתה שם גופתו.
עכשיו, לאחר שדניאל חזר לקבורה, זהו קבר ממש. ואי אפשר לברוח מהמציאות הזו כשהוא קבור באדמה, והקבר לנוכח עינינו. אי אפשר להסתתר מפני מציאות נפילתו - האובדן, הכאב והגעגוע.
מעולם לא הרגשתי יותר כאב משאני מרגיש עתה, להיות יהודי - זהו כאב בכל יום, ובפרט ביום הזיכרון, באופן אישי ובאופן לאומי. אבל מעולם לא הרגשתי גם יותר כבוד וגאווה להיות יהודי. מאז אותו יום קשה ביותר ב-7 באוקטובר אנחנו משיבים מלחמה שערה במשך שנתיים וחצי, וגם הצלחנו להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל מהשבי בעזה. את זה נחגוג ביום העצמאות. הכאב והכבוד כרוכים יחד.
ערב יום הזיכרון תשפ"ו, נפשי אינה שקטה, שנתי נודדת, דפיקות הלב מואצות. זו השנה הראשונה, הדבר הולם בי בחוזקה, שאני חלק ממשפחה כואבת, משפחת השכול. ביום הזיכרון השנה אעמוד מול קברו של בני בכורי ואזעק את זעקתי האישית והלאומית, החורקת והחרישית. אצרח ללא קול: למה, למה זה קרה?
לפני שנה עוד נאבקתי להשבתו של תמיר הביתה. על אף שידעתי שאינו בין החיים, התפללתי לנס. אולי הייתה טעות במידע המודיעיני, ומישהו יאמר שתמיר שרד את הפציעה והוא חי. אך כעבור 746 ימים בשבי חמאס קיבלנו את ההודעה המיוחלת על השבתו, והכואבת מאוד על ודאות הזיהוי. תמיר נלחם בקרב אל מול מאות המחבלים שחדרו לקיבוץ ניר עוז בבוקר 7 באוקטובר 2023, נפצע קשה ולא שרד את הפציעה, נחטף והושב לקבורה באדמתו, בקיבוץ ניר עוז.
באופן מעשי הצטרפנו אל משפחת השכול בבוקר 7 באוקטובר 2023, אך אין בעצם הידיעה שתמיר נפל בקרב, או נהרג, או נרצח, חוויה בהירה של סוף. אצלנו לא הייתה נקישה על הדלת, אלא מידע מזדחל על פני חודשים מיום חטיפתו ועד ההודעה שעל בסיס מידע מודיעיני תמיר אינו בין החיים. ישבנו שבעה ללא קבורה, הרגשתי בכל נים בגופי את האבל המשובש, השכול המושהה, אובדן עמום. מיאנתי להאמין שאכן איבדתי את תמיר.
שנתיים וחצי אחרי מלחמת הגבורה שלו ושל חבריו, אעמוד ביום הזיכרון הזה לראשונה אל מול קברו של בני בכורי בחלקה הצבאית בקיבוץ ניר עוז, במקום שבו הוא נולד, גדל, הגן על קהילתו, נפצע, לא שרד את הפציעה ונחטף. בשנתיים הקודמות עמדתי חסרת אונים ומנותקת קוגניטיבית במקום שבו הוא ניהל קרב הגנה על הבית, במקום שממנו נחטף וראה את הקיבוץ בפעם האחרונה.
עמדתי כאילו מפארת את גבורתו ומחכה כי ישוב בתפארתו התמירה. עמדתי במקום שתמיר כל כך נוכח בו וכל כך חסר בו, הסתכלתי לכיוון מערב, וידעתי שהוא שם, חטוף באדמת עזה - ואני מחכה לשובו.
לאורך השנים, טרם 7 באוקטובר, הייתי בצד המשתתף בצער המשפחות. הלכתי לטקסים, כיבדתי את זכר הנופלים, כאבתי את כאב המשפחות, חיבקתי אותן. השנה אעמוד איתן, כאחת מהן, אחבק את עצמי, אכאב את כאבי, אזעק את זעקתי. אני אחת מכן, ממשפחת השכול.
אתנחם נחמה אחת, קטנה וטיפשית, אך גדולה לאור המציאות ההזויה של חיינו: תמיר בבית, באדמה שאותה אהב כל כך ושעליה הגן ושילם בחייו, ואזעק זעקה גדולה: אנא, שמותו של תמיר לא יהיה לשווא, שיהיה בעבור תיקון חברתי לעולם טוב יותר. שנהיה ראויים לתמיר שלי.
התרעות פיקוד העורף