הממצא המרכזי: הפער בין תומכי ומתנגדי הממשלה הפך למשתנה המכריע ביותר בתחושת הביטחון, החוסן והלכידות של אזרחי ישראל.
עם זאת, ברמה הלאומית התמונה שונה. החוסן הלאומי - הכולל אמון בהנהגה, בצה"ל ובמוסדות המדינה - אמנם עלה בתקופות לחימה, אך טרם חזר לרמתו בתחילת המלחמה. החוקרים מצביעים על דפוס של התלכדות סביב הדגל בעת מבצעים צבאיים, אך מדגישים כי מדובר בעליות זמניות בלבד, שלאחריהן נרשמת נסיגה.
השיוך הפוליטי מתברר כמנבא המרכזי של חוסן והתמודדות: תומכי הממשלה מדווחים על רמות החוסן, המורל והתקווה הגבוהות ביותר, בעוד מתנגדיה מציגים רמות נמוכות יותר ותחושת איום גבוהה. הקבוצה הניטרלית נמצאת בתווך, אך קרובה יותר בעמדותיה למתנגדים.
עוד עולה כי 16% מהמשיבים מדווחים על תחושת ייאוש גבוהה, 34% ברמה בינונית ו-50% ברמה נמוכה. במדדי הדחק, 16% מדווחים על רמות גבוהות, 28% בינוניות ו-56% נמוכות.
גם בתפיסת האיומים נרשמה מגמה חריגה: לאורך רוב תקופת המחקר האיום הפוליטי הפנימי נתפס כחמור יותר מהאיום הביטחוני החיצוני. במדידה האחרונה, 43% ראו באיום הפוליטי איום אישי משמעותי, לעומת 38% בלבד שציינו את האיום הביטחוני. בנוסף, גם האלימות בחברה הישראלית נתפסת כאיום משמעותי יותר מהאיום הביטחוני ברוב המדידות.
נתונים אלו משתקפים בירידה החדה במדד הלכידות החברתית - המדד שנפגע יותר מכל לאורך המלחמה, ולא התאושש עד כה.
צוות המחקר מסכם כי: "ממצאי המחקר מדגישים את המורכבות של תהליכי הסתגלות והתמודדות במצבי חירום מתמשכים, ואת הצורך לבחון בו-זמנית הן את המשאבים המחזקים והן את תהליכי השחיקה לאורך זמן. הבנה של השלכות המלחמה המתמשכת על האוכלוסייה, לרבות על קבוצות וסקטורים יעודיים, צריכה לשמש את קובעי המדיניות, הן ברמה הלאומית והן ברשויות המקומיות, בבואם לתכנן, להתאים וליישם מדיניות התערבות ותמיכה מותאמת, המבוססת על צרכים משתנים לאורך זמן, במטרה לחזק גורמי חוסן, לצמצם גורמי סיכון, ולספק מענים דיפרנציאליים לאוכלוסיות פגיעות".
התרעות פיקוד העורף