הכל התחיל, לדבריה, כמעט באחת, "מהרגע שבו הוחלט למנות את אבי ליועץ המשפטי לממשלה. זמן קצר מאוד אחר כך בן־גוריון הודיע בכנסת על לכידת אייכמן בארגנטינה. אבי רצה מאוד, כמובן, וזה גם התבקש בתוקף תפקידו, להיות התובע הכללי. היו עוד כמה אנשים שלטשו עיניים לתפקיד, אבל בן־גוריון אמר: היועץ המשפטי לממשלה יהיה התובע".
הבית כמוקד עלייה לרגל
סיפורו של גדעון האוזנר נטוע בשושלת משפחתית יוצאת דופן, שממקמת אותו בצומת שבין ציונות מוקדמת, הנהגה ציבורית והיסטוריה אירופית סוערת. אביו, דב ברנרד האוזנר, שימש קונסול כללי של פולין בארץ ישראל עוד בתקופת המנדט, תפקיד שהביא את המשפחה לארץ לפני השואה, וכך למעשה הציל אותה מהגורל המר של חלק גדול מיהדות אירופה.
הסב, כך מספרת הנכדה, היה "איש רב־פעלים": רב העיר לבוב שיצא בראש הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, נפצע וזכה לעיטור צלב הברזל, עניין יוצא דופן כשמדובר ברב. בהמשך הוא היה מזכירו של תיאודור הרצל ואף חבר הפרלמנט הפולני מטעם תנועת המזרחי. על רקע זה גדל גדעון האוזנר בארץ, התחנך בגימנסיה הרצליה והפך, כדברי בתו, "לצבר לכל דבר".
"שלא כמו במשפטי נירנברג, שהסתמכו בעיקר על מסמכים, כאן אבי רצה ממש לשמוע את הניצולים", אומרת האוזנר־רוה. "וזה היה מאוד לא פשוט, כי חלק גדול מהם עלו לארץ וסגרו את שפתותיהם ואת ליבותיהם. הם אמרו: אנחנו מספרים למשפחות את מה שעבר עלינו, ולא מאמינים לנו. אז איך נעמוד מול שופטים?".
המאמץ לשכנע אותם להעיד עבר גם דרך הבית. "אבי היה נפגש עם העדים לפני העדות, עובר איתם על הסיפור ומכין אותם למה שיקרה בבית המשפט", היא מספרת. "רבים מהמפגשים האלה התקיימו אצלנו בסלון, ואני, נערה בת 14, נצמדת לדלת ושותה בצמא את הסיפורים הנוראים".
את הסיפורים האלה, היא אומרת, לא היה אפשר להכיל. האוזנר־רוה מקריאה קטע מהספר, זיכרון שנחרת בה מאז ובו היא מתארת את עצמה נצמדת לדלת, "ואמא עוברת לידי עם מגש של עוגיות. אני מנצלת את הרגע כדי להציץ פנימה. אישה צעירה יושבת שם ומספרת איך נלקחה עם בתה הקטנה ליער, איך העמידו אותם מול בור, איך ירו בילדה שלה קודם. היא עצמה נורתה, נפלה לבור, כוסתה בגופות, אבל הצליחה להיחלץ. וכשהיא מסיימת היא אומרת: 'אפילו הילדים שלי לא מאמינים לי'. ואבא עונה לה: 'השופטים יאמינו לך. חשוב שתבואי להעיד'".
לא כל העדים הצליחו לעמוד בכך. "היו כאלה שפגשו את אייכמן פנים אל פנים, אבל פחדו להגיע", היא מספרת. "ק. צטניק (יחיאל דינור) אמר לאבא, 'אני לא יודע אם אני אחזיק מעמד', ואבא שכנע אותו: 'תבוא. זה חשוב'. והוא באמת הגיע, אבל על דוכן העדים התמוטט. הוא אמר, 'אני רואה אותם, אני רואה אותם', כאילו חזר לשם, והתעלף. זו הייתה אחת העדויות הכי דרמטיות במשפט, וגם אחת הקצרות".
הבית, היא מספרת, הפך אז למעין מוקד לעלייה לרגל: "היה לנו חדר שלם בדירה בירושלים, שניצולי שואה היו מביאים אליו סיפורים, שירים, ציורים. הם ראו באבי את הנציג שלהם. הם היו יושבים, מספרים שוב ושוב. זו הייתה תקופה קשה, מאתגרת, אבל גם מאוד משמעותית".
בתוך כל זה, החיים המשפחתיים בבית האוזנר המשיכו להתנהל, או לפחות ניסו להתנהל. "אבי כינס אותנו במטבח ואמר שנראה אותו מעט מאוד", האוזנר־רוה משחזרת. "וזה באמת מה שקרה. הוא נעדר לתקופות ארוכות, עבד ימים ולילות על כתב האישום ועל נאום הפתיחה".
גם בתוך העומס הכבד, היו רגעי שגרה ומשפחה. "הוא היה מגיע הביתה עייף ורצוץ, אבל תמיד התעניין בנו. 'מה קורה בבית הספר? בצופים?', לפעמים אפילו הלך לאסיפות הורים. הוא באמת היה אבא נפלא", היא אומרת.
שנים אחר כך, כשהתיישבה לכתוב, גילתה שהזיכרון לא נרגע, אלא קיבל עומק נוסף. "זה שילוב של גאווה וכעס", היא מסבירה. "ככל שיותר צוללים לתוך התקופה ההיא, מבינים איך חיי אדם הפכו ללא שווים. זה מעורר רגשות קשים וגם תהיות על ההווה".
אי אפשר להשוות
השפעת המשפט על גדעון האוזנר לא הסתיימה עם פסק הדין וגזר הדין. "זה ליווה אותו כל החיים", מדגישה בתו. "הוא רצה שהעולם לא ישכח. הוא פגש מנהיגים, ישב איתם אחד על אחד, והסביר להם". ועדיין, נותרה גם תחושת החמצה: "אחרי ההוצאה להורג של אייכמן הוא אמר, 'כן, הצדק נעשה, אבל כל כך מעט וכל כך מאוחר".
המהדורה האנגלית של הספר, שיצאה לאחרונה, מבקשת לפתוח את הסיפור לעולם. "זה לא רק תרגום של מילים", הכותבת מדגישה. "זה תרגום של הקשר. הוספנו גם התייחסויות עכשוויות – בשיחות עם ניצולים, בשאלות שעולות היום".
בין השאר, עולה בשיחתנו ההשוואה בין אירועי השואה לאירועי 7 באוקטובר. "יש מי שמשווים, ויש מי שאומרים שאי אפשר להשוות – וזה נכון", האוזנר־רוה טוענת. "אי אפשר להשוות שש שנים של מלחמה ושישה מיליון נרצחים לאירועי הטבח. אבל אי אפשר גם להתעלם מהמעשים עצמם, מהאכזריות".
המציאות העכשווית, לדעתה, מדגישה את הצורך שבהבאת סיפור המשפט לעולם: "האנטישמיות גוברת, וההסברה מתקשה להתמודד. כל יום שומעים על עוד מקום שבו התנכלו לישראלים רק בגלל שהם ישראלים. זה דבר איום ונורא".
במהדורה האנגלית שולבו קטעים נוספים, ובהם עמדות שכתב עמוס האוזנר בעניין תגובות של מוסדות בינלאומיים לטבח 7 באוקטובר ותחושת הפער שבין חומרת האירועים לעוצמת התגובה. "אני חושבת שהיו צריכים להיות הרבה יותר נחרצים", היא אומרת בהתייחסות לבית הדין הבינלאומי בהאג ולמוסדות נוספים. ההתרשמות הזו, לדבריה, נוגעת לשאלת היכולת של העולם להפיק לקחים היסטוריים ממשיים.
בהמשך להתעקשות של אביך על מתן עדויות, נראה שגם בעניין 7 באוקטובר יש חשיבות רבה לעדויות ממקור ראשון – כדי לא רק לתעד, אלא גם להשפיע. "כשאתה שומע אדם מספר זה הרבה יותר משכנע מלקרוא מסמך. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום".
התרעות פיקוד העורף