כמעט מאחורי כל איש צוות בזיו עומד סיפור אישי מורכב בנסיבות המלחמה. שאול מתגורר עם אשתו ובנותיו במושב נטור שברמת הגולן, שם לאורך רוב תקופת המלחמה לא היה זמן התרעה לפני אזעקה כלל. הוא מתמרן בין ניהול בחדר המיון העמוס, לבין אווירה של אי ודאות בבית, כולל מצבים בהם הילדות נאלצו להישאר לבד בבית בזמן אזעקות, בהיעדר מסגרת חינוכית: "מה שאנשים לא מבינים זה שלאחים ולאחיות לא הייתה מסגרת לימודית חלופית לילדים. גם היום בקו העימות הצוותים עוזבים את הילדים שלהם בבתים לבד, כדי להגיע לעבודה ולתת מענה לתושבי הצפון. הם מגיעים אחרי לילות בלי שינה וסטרס בלתי נגמר ועדיין נותנים את המקסימום מול המטופלים, עם חיוך וללא פשרות".
בנוסף, כששאול חוזר למטעי הזיתים שלו במושב, הוא מתאר פגיעה אנושה בעסקי החקלאות שלו ושל כל תושבי המושב, שעדיין רחוקים מלהשתקם. על אף מאמצי הנהלת המרכז הרפואי, לא נפתחה שמרטפייה לילדי העובדים לאור הסבת כלל המרחבים הממוגנים הקיימים לטובת מרחבי אשפוז ממוגנים למטופלים.
במערכת הבריאות מודאגים משחיקה גוברת. "האחיות והאחים בכל הארץ ובמיוחד בצפון מתוחים עד הקצה אחרי שש שנים של קורונה ומלחמה", אומר שאול סקיף, יו"ר הסתדרות האחיות והאחים. "האחים והאחיות נמצאים בקו הראשון של המלחמה הזו, אין להם מסגרות לילדים או עזרה והם נושאים בעומסים עצומים שמובילים לשחיקה גדולה. משרדי הבריאות והאוצר צריכים להבין את צו השעה ולעמוד לצידנו, אי ההתייחסות שלהם ושל מנהלי מערכת הבריאות לשחיקה ולעמידתם של הצוותים הרפואיים בחזית ללא משאבים ותמיכה ראויה פוגעת בצוותים ולא תחזיק מעמד לנצח. אנחנו ניאבק למען הפחתת העומסים מהצוותים חרף מצב החירום המתמשך".
הפתרון, לדעתו של קבסה, הוא השקעה בחוסן של הצוותים הרפואיים: "לאורך שש השנים האחרונות ולא רק במלחמה הנוכחית - הוכחנו שאנחנו עמוד השדרה של מערכת הבריאות", הוא אומר. "שימור החוסן של הצוותים הרפואיים הוא משימה לאומית, וחשוב לוודא שהם מקבלים את המעטפת והמשאבים, שיאפשרו להם להמשיך לעמוד איתנים ולתמוך במטופלים".
בינתיים ולמרות ההקרבה האישית, קבסה ממשיך להגיע למשמרת הבאה, מוכן לעוד יום של הצלת חיים. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצור", הוא מסכם. "המטופלים זקוקים לנו, ואנחנו נמשיך להיות כאן בשבילם תמיד, בשגרה ובחירום".
התרעות פיקוד העורף