עזאם, 42, כלכלנית ממושב שורש (במקור מעוספיא), מחלימה מסרטן המעי הגס שהתגלה בגופה לפני שבע שנים. היא עצמה הצטרפה לפעילות העמותה עם גילוי המחלה מפני שהרגישה שהיא זקוקה לקהילה תומכת.
מטאנס, 35, עורכת דין וסטייליסטית מחיפה, מחלימה מלימפומה נון־הודג'קין, שבה חלתה לפני חמש שנים. "הצטרפתי לקהילת העמותה דווקא כשהחלמתי", היא מספרת, "כי הבנתי עד כמה סביבה תומכת, כזו שהייתה לי ממשפחה
וחברים, יכולה לעזור בתהליך ההחלמה ובהתמודדות. רציתי לתמוך במסגרת העמותה באחרים, שלא הייתה להם התמיכה שהייתה לי".
הקבוצה החדשה, "חלאסלאמתק", הוקמה לפני כחודש. היא מתנהלת בינתיים בוואטסאפ וכוללת כ־20 חברים. "את כל הפעילויות שקיימות במסגרת העמותה אנחנו רוצות לעשות ספציפית למגזר הערבי", אומרת עזאם. "כל הפעילויות של 'חלאסרטן' פתוחות כמובן לכולם, אבל כמו שאמרנו, הרבה יותר נוח לשתף כשמדברים בשפה שלך. הכוונה שלנו היא לצרף חברים נוספים לקבוצה, שנועדה למשוך אליה את כל החולים והמחלימים הצעירים בחברה הערבית. הקבוצה היא מקום בטוח לשתף, להרגיש חלק מקהילה, להעלות כל מיני רעיונות לפעילויות ולצרכים שצעירים, ספציפית בחברה הערבית, מרגישים שיש להם. זה גם מקום בטוח לפגוש בו אנשים מאותו סטטוס שמדברים את אותה השפה והתרבות, והם באותו טווח גיל".
"הנאדי ואני לא מכירות פנים מול פנים", מוסיפה מטאנס. "החיבור בינינו נעשה דרך העמותה. זו יוזמה מבורכת – אפילו הצורך לתרגם לערבית את החוברת שלהם, המחשבה שאולי פעילויות העמותה לא מונגשות מספיק למגזר הערבי בגלל שפה או ניואנסים של תרבות. פתחנו את הקבוצה במהלך המלחמה האחרונה מול איראן. לחולים ולמחלימים תקופת מלחמה היא עוד יותר מאתגרת. ממילא מחלת סרטן מאתגרת, על אחת כמה וכמה כשזה תופס אנשים צעירים, כשהם עם חלומות ושאיפות. יש גם התמודדויות נוספות מעצם היותם חלק מהחברה הערבית. הקבוצה הזו באה בעצם להיות מקום בטוח וגם לפורר את הבדידות, כי יש גם תחושת בדידות בתוך המחלה הזו".
מטאנס: "כל בן אדם ששומע את המילה 'סרטן' מגיב מעולמו הפנימי. בראש של רוב האנשים, המילה 'סרטן' שווה מוות, סוף העולם. ובינתיים, אותו אדם שמאובחן כחולה סרטן לא בטוח שזה הסוף שלו. יש סוגי סרטן עם אחוזי החלמה גבוהים. הדרך אומנם מאוד קשה ומפותלת, עם עליות ומורדות, אבל סרטן לא שווה מוות. בעניין החברה הערבית, כמו לכל מטבע, גם כאן יש שני צדדים. מצד אחד, החברה הערבית מאוד משפחתית וחמה, אנשים חיים אחד בתוך השני. כשקורה משהו, כולם יודעים עליו. מצד שני, מאותה סיבה נפרצת הפרטיות ויש הרגשה שכל החברה יודעת את התיק הרפואי שלך, ולא תמיד זה נעים. כל האנשים האלה, שמכירים אותך, רוצים להיות שם בשבילך ולתמוך בך. לפעמים זה בדרכים שלהם, כי זה מה שהם יודעים, ולא תמיד זה מתאים לך כאדם חולה שאולי לפעמים צריך שקט. אני, באופן אישי, חוויתי היעדר פרטיות. את הולכת ברחוב וכולם יודעים איפה את נמצאת, באיזה שלב, איזו הסתבכות קרתה. אבל הסביבה גם תמכה במשפחה הגרעינית ובמשפחה המורחבת שלי".
עזאם: "האהבה מצד כל הסובבים, ובמיוחד מהמשפחה המורחבת – מצד אחד זו ברכה, מצד שני קללה. פעמים רבות את מרגישה חזקה, שאת מתמודדת יפה מאוד עם התהליך, גם הנפשי, ואז מבטי הרחמים והאמפתיה המופרזת מורידים קצת מהמוטיבציה. אבל התמיכה, בכלל, מאוד מבורכת".
מטאנס ועזאם מספרות על ההתנהלות בתוך הקבוצה. "קודם כל, כיוון שיש עדיין סטיגמה סביב טיפול נפשי, הקבוצה היא גלגל הצלה לצעירים שלא מוצאים מקום לפרוק", מטאנס אומרת. "אחד הקשיים שעלה בקבוצה הוא דווקא אצל אנשים שהחלימו. הם סיפרו שבהרגשה שלהם הם עדיין ממשיכים להיות מתויגים עם סרטן. בחורה צעירה כתבה: 'האם יהיה מי שירצה להתחתן איתי בכלל?'. אפילו אחרי שהיא החלימה היא עדיין מתויגת ככה. החשש 'מי ירצה אותי' בולט כי זו חברה יותר סגורה ושמרנית. בחורה שיצא לי ללוות חשה את זה כמו כתם שהולך איתה כל הזמן. היא שיתפה אותי בכך שהיא הייתה אמורה להתחתן, התחילה טיפולים – והזוגיות שלה לא שרדה את תקופת הטיפולים. החתונה התבטלה. הסיפור שלה מאוד נגע בי".
עזאם: "גם משיחות שלי עם צעירים וצעירות אני יודעת שאצל חלק מהם החתונה נדחתה או בוטלה. וחלק אחר, מעסיק אותו הנושא של מי ירצה אותי אחרי שהחלמתי. יש גם אנשים נשואים עם ילדים שהנושא של מוות נורא נוכח אצלם, ויש כאלה שדואגים בגלל קשיים כלכליים שמגיעים עם אובדן כושר עבודה. אבל הנושא שהכי מדברים עליו, ושמשותף לחולים מכל המגזרים, הוא הפגיעה בדימוי העצמי בגלל השינויים בגוף ואובדן שיער, והצורך ללמוד לאהוב את עצמך מחדש".
אנשים, מוסיפה עזאם, משתפים גם בחרדות מהישנות המחלה וגם בתחושות במהלך הטיפולים: "מישהי סיפרה שבזמן הכימותרפיה היא הייתה עם רגישות יתר, עצבנית, עם פתיל קצר, וכל מילה שלא במקום הציפה אותה. היא תיארה מצב שבו אנשים רבים באו אליה בטענות שהיא השתנתה, ולא הצליחו להבין מה היא עוברת. והיא באותו זמן רק רצתה שיביאו לה אוכל טעים ויעזבו אותה בשקט. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות".
חלק מהבעיות העולות בקבוצת "חלאסלאמתק" אכן משותפות לחולי סרטן ולמחלימים באשר הם, ועדיין יש משקל מיוחד לעניין המגזרי, התרבותי. "בסוף, הקבוצה הזאת גורמת לאנשים להרגיש שהם לא לבד", אומרת מטאנס. "יש משהו בלדבר בשפה שלך, ממעמקי הנפש שלך. אין זמן להתחיל לחפש את המילים המתאימות, אתה רוצה להתבטא בצורה חופשית, בלי מסננת, בלי עוד מאמץ. המשאבים גם ככה מצומצמים. לאדם בשעת קושי הרבה יותר קל לשתף בסביבה שבה הוא מרגיש נוח".
עזאם: "אנחנו יותר מלוות, שומעות, מייעצות מהניסיון שלנו וגם יוצרות את הקשר של המשתתפים עם הצוות המנהל של העמותה. למשל, אם יש בקשות או יוזמות שונות".
עבור עזאם, לניהול הקבוצה יש משמעות נוספת. אחיה, יוסף ז"ל, חלה בסרטן המוח והיה פעיל בעמותה. "היה לו מאוד חשוב להנגיש את התוכן של העמותה גם לדוברי השפה הערבית ולהגביר בקרבם את המודעות לנושאים שונים", היא מספרת. "הוא לא הספיק להגשים זאת. בספטמבר 2025, בהיותו בן 39, אחרי שחגג חודשיים של החלמה, הוא נהרג בתאונת אופנוע. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. אני בטוחה שאם יוסף היה איתנו, הוא היה לוקח חלק פעיל במה שאנחנו עושות. אני עושה את זה בשבילו, לזכרו ולהמשך המורשת שלו".
התרעות פיקוד העורף