הם הגיעו לישראל עם הון, עם תוכניות ועם חלום להתחלה חדשה - ואז גילו שהכסף שלהם נתקע בדרך. לא בגלל טעות, לא בגלל הונאה, אלא בגלל מציאות גיאופוליטית שהפכה אותם, בן לילה, ל"לקוחות בסיכון".
שלוש וחצי שנים אחרי גל העלייה הגדול מרוסיה בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, מתברר שעבור חלק מהעולים הסיפור הכלכלי עדיין לא התחיל: עשרות מיליוני שקלים תקועים בין מערכות בנקאיות, בלי כתובת, בלי פתרון ובלי אופק.
בדיון שנערך לפני כחצי שנה בוועדת הכלכלה של הכנסת נחשף הפער: מצד אחד, בנק ישראל והבנקים מדברים על "אחוזים אפסיים" של בעיות; מצד שני מצטברות עדויות חוזרות של עולים, עורכי דין ועמותות על כסף ש"נעלם" במעבר, חשבונות שלא נפתחים, וסירובים גורפים של המערכת הבנקאית - ללא הסבר.
לדבריה, השילוב בין גל העלייה החריג לבין משטר הסנקציות יצר מצב חסר תקדים: "יש עשרות אם לא מאות מיליונים דחויים במעבר. אנשים העבירו את כל חסכונות החיים שלהם והכסף פשוט הוקפא. לא משחררים אותו ולא מחזירים אותו".
במקרה אחד שהוצג בדיון, עולה חדש שהעביר כ־260 אלף דולר לישראל יום לפני שהבנק שממנו יצא הכסף נכנס לרשימת הסנקציות, ממתין כבר יותר משלוש שנים. הכסף הגיע לישראל, אך לא נקלט וגם לא הוחזר. מבחינתו, הוא פשוט נעלם בתוך המערכת.
המקרה של אותו עולה, מסבירה עו"ד משה, ממחיש את האבסורד: "מדובר באדם מן היישוב, לא אדם סנקציוני, הכסף יצא כחוק ועדיין לא מאפשרים לו להשתמש בו. אפילו אחרי שהבאנו אישורים מהרגולטורים האמריקאים והאירופאים שאין מניעה - הבנק לא שחרר את הכסף".
לדבריה, גם חברות ישראליות, כולל בתחומים שאינם כפופים כלל לסנקציות, נתקלות באותם חסמים. "יש חברות סטארט־אפ בתחום הרפואי, תחום שפטור לחלוטין מסנקציות, ובכל זאת הבנקים עושים להן את המוות בקבלת כסף", היא מספרת.
במקרה אחד, לדבריה, הוחזר תשלום של עשרות אלפי דולרים על מוצר רפואי חוקי לחלוטין - ללא סיבה נראית לעין. "זה כבר לא רק עניין של עולים, זו פגיעה בפעילות עסקית לגיטימית וביכולת של חברות ישראליות לפעול בשווקים בינלאומיים", היא מדגישה.
הרחק מאחור
לטענתה של עו"ד משה, הבעיה אינה בעצם הסנקציות אלא בהיעדר מנגנון ישראלי שמנהל אותן: "במדינות אחרות הרגולטור לוקח אחריות ונותן כלים. כאן אמרו לבנקים: תחליטו לבד. ובנק, מטבע הדברים, יעדיף מדיניות של אפס סיכון, אין כאן בכלל שאלה".
מעבר למקרים של עולים פרטיים, משה מצביעה על השלכות רחבות יותר, שחורגות הרבה מעבר לסיפור העלייה. "אין למי לפנות", היא מתארת. "אין גוף שאומר כן או לא בצורה ברורה". לדבריה, בניגוד לארה"ב ולאירופה, שם ניתן לפנות לרגולטור ולקבל תשובה תוך ימים בודדים, בישראל אין מנגנון כזה.
התוצאה, כפי שתואר גם בדיון בכנסת, היא מערכת שבה האחריות מתפזרת בין הגופים השונים, בעוד הלקוחות נותרים ללא מענה, בלי אפשרות לערער, בלי לוחות זמנים, ולעיתים בלי הסברים.
עו"ד משה מסבירה כי הבעיה עמוקה עוד יותר משום שהרגולטור עצמו מוותר בפועל על אחריות: "בנק ישראל אומר לבנקים: 'תכתבו לעצמכם מדיניות סיכונים, ואם תפעלו לפיה זה ייחשב סביר' - אבל המדיניות הזו לא שקופה לציבור, וגם לבית המשפט קשה לבקר אותה". במצב כזה, לדבריה, גם מערכת הבקרה נשחקת: "אם כל בנק קובע לעצמו את הכללים ואין סטנדרט אחיד - אין באמת פיקוח אפקטיבי".
נקריס מסביר: "ציבור שלם של אזרחים מוצא עצמו מודר מקבלת שירותים בנקאיים חיוניים ונאלץ להתמודד לבדו מול מערכת בנקאית הפועלת בשרירותיות ובחוסר שקיפות. למרות העתירה שהוגשה על ידי העמותה לבג"ץ, בשטח נותר 'חור שחור' הלכה למעשה, ואין כל אכיפה על הבנקים. ורק כדוגמה, בנק ישראל והבנקים מסרבים לחשוף כמה לקוחות נתקלו בסירוב ומהו היקף הכספים הכלואים".
עוד הוא מוסיף: "ניכר כי המערכת הבנקאית עושה שימוש ציני במשטר הסנקציות כתירוץ גורף לסירוב שירות, ללא בחינה פרטנית ומידתית ואימוץ מדיניות של 'אפס סיכון'. לא ייתכן שאוכלוסייה שלמה תהיה ממודרת מהמערכת הפיננסית בשל כשלים רגולטוריים ובירוקרטיים.
היעדר מנגנון השגה או ערעור חיצוני מותיר את הלקוחות חסרי אונים, שכן אין אדם יכול להשתכר, לרכוש צורכי מחיה, לשלם עבור קורת גג ו/או עבור רכישת השכלה לו ולילדיו ללא קבלת שירות בנקאי רציף וסדור.
"הפתרון בעיניי הוא הקמת מרכז מידע ובקרה בשפה הרוסית אצל המפקח על הבנקים", מסכם עו"ד נרקיס. "הבנקים צריכים להיות מחויבים בהנמקה עובדתית לכל סירוב, אשר יעבור בחינה מוסדרת של גורם אובייקטיבי, כפי שנהוג בכל המדינות המפותחות.
וכמובן שיהא מאגר נתונים מסודר ושקוף למפקח על הבנקים, שבמסגרתו תהא חובה על כל בנק לתעד כל פנייה של עולה חדש ותוצאותיה. המפקח על הבנקים הוא בעל המעמד והיכולת לסייע לאוכלוסייה זו".
דין לעצמם
לדבריו, שורש הכשל הוא היעדר כללים אחידים: "לא יכול להיות שכל בנק עושה דין לעצמו, בלי שקיפות ובלי דין וחשבון. הבנקים פועלים מתוך היגיון עסקי, אך התוצאה בעייתית - הם מעדיפים מדיניות של אפס סיכון. מבחינתם זה פרומיל מהפעילות, אז למה להסתכן? ואם איש עסקים לא יכול לפתוח כאן חשבון הוא הולך למדינה אחרת. ישראל מפסידה השקעות, מיסים ותוצר".
כאמור, התחושה בשטח, כפי שמתארים גם העולים וגם נציגיהם, היא של אובדן שליטה מוחלט על הכסף, ולעיתים גם על החיים. "אנשים שמכרו נכסים במדינת המוצא העבירו את הכסף ואז נתקעו בין מערכות, בלי אפשרות להשתמש בו ובלי יכולת להחזיר אותו. הם לא עבריינים ולא אוליגרכים, אבל בפועל מתייחסים אליהם כאילו הם כאלה", אומרת עו"ד משה.
"אותה תופעה באה לידי ביטוי גם בפניות רבות של עולים חדשים שהגיעו ללשכתי, המלינים על כך שהם מתקשים להעביר את חסכונותיהם ולקבל שירותים בנקאיים בשל אימוץ מדיניות שאינה מעוגנת בדין הישראלי. נפגשתי לאחרונה בנושא עם המפקח על הבנקים, במטרה לקדם פתרון מוסדר, שיבטיח שחרור כספים כלואים ושמירה על ריבונותה הכלכלית של מדינת ישראל לצד מחויבות מלאה לעולים, למתיישבים ולכלל אזרחי ישראל".
בשורה התחתונה, בבסיס המחלוקת עומדת שאלה עקרונית: עד כמה ישראל צריכה או רוצה לאמץ בפועל את משטר הסנקציות הבינלאומי, גם בלי לעגן אותו בחוק מקומי? הבנקים טוענים כי הם פועלים תחת מגבלות ציות מחמירות, וחוששים מחשיפה לסיכונים בינלאומיים. אלא שבהיעדר מדיניות ברורה מצד הרגולטור, האחריות בפועל הועברה אליהם, והם בוחרים, באופן טבעי, להימנע מסיכון.
התוצאה היא אזור אפור, שבו כסף יכול להיתקע לשנים, בלי מנגנון הכרעה, בלי שקיפות ובלי פתרון. מעבר לפגיעה האישית, מדובר גם בשאלה כלכלית רחבה. עולים שביקשו לרכוש דירה, להקים עסק או להעביר פעילות לישראל נתקלים בחסם דווקא כאן. חלקם, לפי העדויות, כבר בחרו לעזוב.
בינתיים הפתרונות עדיין מונחים על השולחן, אבל נכון לרגע זה לא עברו לשטח. אחד מהם, הקמת חשבון מעבר בפיקוח בנק ישראל, עלה בדיון בוועדת הכלכלה. עכשיו השאלה היא אם יהפוך למדיניות, או יישאר בגדר הצעה. עד אז, עבור חלק מהעולים, הסנקציות על רוסיה כבר מזמן אינן כלי מדיני, אלא מציאות אישית מאוד, שמשאירה את הכסף שלהם תקוע, ואת החלום הישראלי שלהם בהמתנה.
התרעות פיקוד העורף