צריך שמישהו יישאר שם
הקיבוץ היה במצב שהיו נחוצים לו כוחות נוספים – גם חברתיים וגם לעבודה. אני חושבת שהייתה לי ולכולנו חוויה מאוד מיוחדת להקים קיבוץ על קו הגבול עם עזה. מאז, פחות או יותר, אני שם. נסעתי מתישהו במהלך חיי לשנתיים של שליחות בארצות הברית, אבל כל השנים, עד 7 באוקטובר, חייתי בנחל עוז".
הלוי למדה הוראה ועבדה כמורה לאמנות בבית הספר האזורי בשער הנגב במשך 25 שנה. "בהמשך עברתי למכללת ספיר, שם עסקתי קצת בהוראה, אבל בעיקר הקמתי את המחלקה ליחסי ציבור, שיווק וגיוס סטודנטים", היא מספרת. לצד עבודתה החינוכית, הלוי הרבתה להתנדב בקהילה. בתחילת שנות האלפיים היא הייתה סגנית יו"ר צוות החירום היישובי בנחל עוז.
"היו יורים עלינו פצמ"רים, קסאמים ועוד כל מיני דברים, והיינו צריכים להיות בשטח ולראות מה קורה. כשהצבא נכנס, היינו צריכים להדריך את הכוחות בעניין המיקום והצרכים, וגם לעזור לחברי הקיבוץ מבחינה חברתית. באותה תקופה, במהלך המבצעים, תמיד פינו את הילדים ואת ההורים הצעירים שלהם. אנחנו, הוותיקים, שהילדים שלנו כבר היו גדולים, נשארנו בקיבוץ. עד 7 באוקטובר אף פעם לא עזבתי את נחל עוז, בשום מבצע ובשום מלחמה".
מקבלת החלטות
ב־7 באוקטובר, מחבלי חמאס שחדרו לקיבוץ נחל עוז רצחו 16 תושבים וחטפו שמונה. "הייתי בבית לבד", משחזרת הלוי. "הייתי נעולה שם מ־6:29 בבוקר ועד כמעט אחת בלילה, אז חילצו אותי. זה היה יום ארוך בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים המחבלים ניסו להיכנס אליי הביתה, הם כבר כמעט היו בפנים. למזלי, כוחותינו שמרו עליי והרגו אותם בחוץ, אבל גיליתי את זה רק שבועיים לאחר מכן".
"בגלל שאני יו"ר עמותת ‘יחדיו’ והייתי חברה בצח"י, הייתי מחוברת לכל קבוצות הוואטסאפ ולכל הדיונים של המועצה. מעבר להודעות מהמשפחה ומהקיבוץ, נחשפתי לעדכונים בזמן אמת וידעתי על הרציחות ועל החטיפות. אמרתי לעצמי שאותי לא ייקחו בשבי. אמרתי שהם יצטרכו לחסל אותי, כי אני לשבי לא מוכנה ללכת. כל החיים שלי עברו לי בראש בשעות האלו".
"אנחנו התרענו והתרענו. הרבש"ץ שלנו, אילן פיורנטינו ז"ל, שנרצח ב־7 באוקטובר, לא היה היחיד שעשה את זה. כל הרבש"צים באזור כל הזמן התריעו. ראינו את החמאסניקים בעיניים, ראינו את האימונים שלהם, ראינו איך הם מנסים לעבור את הגדר ומחבלים בחומות, ואף אחד לא הקשיב לנו. ואז, לקראת שמחת תורה, דיללו את הצבא ושלחו כוחות למקומות אחרים. היו מעט מאוד חיילים בכל העוטף".
הלוי פונתה תחילה למשמר הנגב ובהמשך עברה להתגורר אצל בתה בירושלים. בדצמבר 2023 היא עברה לדיור המוגן בבת ים. "חזרתי לקיבוץ רק כדי לבקר", היא מספרת. "התחושות קשות מאוד. מצד אחד, אני נורא מתגעגעת. זה מקום שחייתי בו מאז שהייתי בחורה צעירה, חיילת. שם התחתנתי, ילדתי חמישה ילדים, עשיתי מיליון דברים. היו לי שם חברים טובים, בית יפה, גינה. אבל מצד שני, יש לי קושי מנטלי גדול לחזור בינתיים. רק עכשיו שוב הודיעו שמדללים את מספר החיילים שישמרו על הקיבוץ, שזה נוראי. אני לא סומכת על הצבא שיגן עליי בנחל עוז אם יקרה שוב מה שקרה ב־7 באוקטובר".
את תפקידה כיו"ר עמותת "יחדיו" של ותיקי שער הנגב היא ממלאת זה 15 שנה. "בשער הנגב יש היום משהו כמו 1,200 עד 1,300 ותיקים, והעמותה דואגת להרבה מאוד פעילויות עבורם", היא מספרת. "יש לנו מועדונים בתוך היישובים שמביאים את כל הפעילות ישירות לאנשים שקשה להם להתנייד: מספרה, הרצאות ופעילויות חברתיות. בנוסף, יש לנו מועדון מרכזי מאוד מצליח שבנינו במהלך השנים. במועדון יש שפע פעילויות, כולל ספורט, הרצאות, משחקי חברה וטיפולים פרטניים. אני יושבת הראש, ויש לנו כמובן מנכ"לית, חיה ברדמן לוי, שמנהלת באופן פעיל את כל העבודה השוטפת".
התרעות פיקוד העורף