שקט ונופים
מרים, שכולם קוראים לה מימי, נזכרת במעבר שלה לקיבוץ. "התאהבתי באזור כשהגעתי אליו בפעם הראשונה", היא אומרת. "באתי לעבוד בחוות קנאביס במושב שדה אברהם, הסמוך לניר יצחק, ובו פגשתי את שי. בגללו באתי לכאן. יש פה שקט, נופים, אווירה מדברית, המשפחה של שי פה, אז היה לי טבעי לבוא לכאן".
היא למדה סיעוד ועבדה כאחות במרכז הרפואי ברזילי באשקלון, וכעת היא בחופשת לידה. "אחרי 7 באוקטובר היינו חסרי בית, אבל היינו עם הקהילה והחלטנו שהכל מסתדר ושאנחנו רוצים ילדים", מספר שי.
דן בן העשרה חודשים יושב על ברכיה של אמו בבריכת השחייה של הקיבוץ, והוא צוחק. "אנחנו נכניס אותו לגן בקרוב ואני אוכל לחזור לעבודה כאחות", אומרת מימי. "אולי לא בברזילי, אלא במרפאה אזורית, אבל במקצוע שלי".
"במשפחה שלי אהבו את העובדה שעברתי לכאן", מימי מספרת. "זו משפחה חקלאית, שגידלה פרחים במשק שבמושב. אני אכן לא גדלתי כאן, אבל אני מתרגלת לקהילה. אני מאוד אוהבת אותה ומעריכה את האנשים שבה. זו קהילה שצריך לשמר, כדי שלא תתפורר. יש לנו את החיים שלפני הטבח והחיים שאחריו, ובהחלט יש פה התחדשות". ובעלה שי משלים: "למרות המורכבות של הקרבה לגבול, החיים כאן טובים, האוכלוסייה טובה, יש בתי ספר ומועצה אזורית, יש מענים לכל צורך".
חשק לעשות משהו חדש
בני הזוג רוזן יחד משנת 2007 לאחר שהכירו במהלך טיול בארגנטינה. איתן הוא בן הקיבוץ וסו הגיעה מהעיר קוסקו בהרי האנדים של פרו. "לא נפרדנו מאז שהכרנו", איתן רוזן מספר.
הם טיילו יחד בדרום אמריקה ובהודו, ובהמשך חיו במשך שש שנים בפרו, שם היו להם הוסטל ומסעדה. לפני שש שנים, בתקופת הקורונה, הם מכרו את העסק שלהם, אבל בגלל המגיפה העולמית נאלצו להישאר בפרו. לאחר כמה חודשים הצליחו לטוס לישראל.
"אני באתי לקיבוץ עם איתן", מספרת סו. "בהתחלה חשבתי שזה גן עדן. ידעתי שאבוא למדבר, אבל הבנתי שזה שונה. ירוק, רגוע, שומעים ציפורים, נעים. אני באתי מקוסקו, שהיא גבוהה מאוד. פה אין לי את נוף ההרים. די שטוח, אבל מתרגלים".
עם בואה עבדה סו בחוות משק צאן צאלה, שהתמחה בייצור גבינות צאן. "היה לי טוב שם", היא מעידה. "האזור היה בנסיקה כלכלית מבחינת העסקים שנפתחו בו. היה לי חשק לעשות משהו חדש. בחווה הייתי אחראית על המטבח ולמדתי איך מכינים גבינות, ובשלב מסוים גם איתן בא לעבוד בחווה. אחר כך חזרנו לעבודה בקיבוץ. נכנסתי לעבודה בחינוך והיה לי ממש טוב". איתן עבד כמאמן כושר במועדון גיל הזהב.
ב־7 באוקטובר הם שהו בפורטוגל, ואחריו שבו לקיבוץ. "לא התפנינו עם שאר הקהילה לאילת. נשארנו כאן והפעלנו את חדר האוכל לקבוצת האנשים שהייתה כאן ועבדה במקומות החיוניים", הם מעידים.
את הוריו של איתן, דיאנה ומשה רוזן, ניסו המחבלים לחטוף ב־7 באוקטובר מביתם שבניר יצחק, אבל הם הצליחו להיחלץ מידי המחבלים ולא נחטפו לרצועה.
לילי רוזן נולדה כשנתיים וחצי לאחר תחילת המלחמה. הוריה חשים כי החיים אחרי 7 באוקטובר שונים מהחיים שהיו לפניו. "יש הרבה יותר רצון לנתינה ועשייה. יותר תחושה של אחדות, של קהילה", סבורה סו. "הרגשתי קצת פחות 'קיבוץ' לפני האירוע. עכשיו בא לי יותר לעשות דברים בשביל הקיבוץ. כל אחד כאן הוא עוד לבנה בקהילה". היום, בנוסף ללילי, הם מטפלים בשני חתולים, שאחד מהם הובא מפרו, ובכלב. "אנחנו רוצים להישאר כאן", הם אומרים. "ברור שניר יצחק זה הבית שלנו".
התרעות פיקוד העורף