התושבים נרצחו, נחטפו, עונו ופונו, אבל חקלאי העוטף נשארו בדרום ובזכותם הטבע הגליד ראשון. יש לו יכולת כזו, להרים ראש ירוק, מהוסס, ולהדליק את השדות בריח רגבים רענן. עם ישראל היפה הגיע בהמוניו לסייע, וכבר בשנה הראשונה הבליחו סימנים של שיקום וריפוי והיו למבשרים של תקווה ותקומה ועתיד.
שנתיים וחצי חלפו, וחג השבועות הזה הוא כבר חגיגת ניצחון. הנגב שוב פורח. האסמים מלאו תבואה, הרפתות שופעות, הפרדסים מתפקעים, המטעים מלבלבים. החקלאות משגשגת. הדרום אדום מיין, פלפל ועגבניות, מבוסם מהדרים, ארומטי מרוזמרין. רצועת הביטחון של ישראל זבת חלב ודבש, והחיטה צומחת שוב, ושוב, ושוב, במלוא יופייה ותפארתה.
עוטף עזה אחראי על כ-40% מתפוקת תפוחי האדמה ולמעלה ממחצית תצרוכת העגבניות. "האזור חזק מאוד גם בחלב, אבוקדו, הדרים וגידולי פלחה", מחדד ברנע. "לכן באוקטובר 2023 היינו בבעיה גדולה, כי החקלאים האחראים על גידולי השדה נפוצו לכל עבר וחלקם נרצחו, נפצעו או נחטפו. זה היה הלם. נפלנו. רק שזו לא בושה ליפול אם אתה מחליט לקום. ואנחנו קמנו ומשכנו את החקלאים בחזרה אל השדה".
הגפן חיונית, חצופה כמעט. הפריחה רעננה ושופעת. פאוקר עובד במקום הזה מעלות השחר, בחריצות, באמונה, בחדווה כמעט. ברקע קולות התותחים, צה"ל נוכח בעזה, אבל הרעש לא מטריד את שלוותו. "הייתי ילד קצת ברדקיסט", הוא מחייך, "אז אבא שלי היה אומר לי, תהיה קנה סוף ולא עץ אלון. עץ אלון נעקר בסופה, אבל קנה סוף מתכופף, וכשהסופה עוברת הוא מתיישר. אז אנחנו קני סוף. הסופה עברה ואנחנו התיישרנו", מספר פאוקר.
ארז'ואן מוסיף: "בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו קורסים, שהכל יורד לטמיון, אבל אז הגיעו מתנדבים מכל רחבי הארץ והם הרימו לנו את הראש מעל המים. זה היה מרגש ומחמם את הלב. בזכותם חזרנו לתפקד. אחרי כמה חודשים גם הפועלים חזרו והמטעים פרחו מחדש". ניר מספר: "לאננס לקח כמה חודשים טובים עד שהצלחנו להשתלט על הגידולים. היו לנו נזקים כספיים לא מבוטלים, אבל אף אחד לא נתן לנו פיצוי".
ב-7 באוקטובר היה המקום הזה הומה מחבלים. "כ-30 במספר", מדייק עמר. "חמישה מחברי כיתת הכוננות נהרגו, הרבש"ץ נרצח, וכמה עובדים תאילנדים שלי נפצעו מהירי. רבים מהם ברחו, אני יכול להבין אותם, ולמחרת מצאתי את עצמי עם 14 פועלים, חסר אונים, בלי יכולת לעבוד את האדמה. לקח לנו שבוע להתעשת. מתנדבים באו ועזרו ובכוחות משותפים הצלחנו להתחיל מחדש".
הצעד הראשון, הקריטי, היה שיקום החקלאות. פרחי ושלושת בניו הבינו מיד את הצורך הדחוף בידיים עובדות במטעים העזובים. הם החלו לגייס מאות מתנדבים שהגיעו מכל חלקי הארץ לסייע בקטיף ובזריעה. "החלטנו שלא עוזבים את השדות והמטעים, ולמרות שפינו אותנו לשדה בוקר, בכל בוקר נסענו לאשכול כדי לשקם אותם", מספר פרחי.
עוד מספר: "הבן הגדול שלי לקח על עצמו את החסה, המנגו ועגבניות השרי, הבן השני לקח את הפלפלים והאבוקדו, והשלישי, שבכלל ניהל אקדמיה לכדורגל, הסתער על הליצ'י. בכל בוקר עלינו על המכוניות, 50 דקות משדה בוקר ועד שדה ניצן, ביחד עם רכבת אנושית מרגשת של חברים ומתנדבים שגייסנו והגיעו לסייע לחקלאות, ועבדנו עד רדת הערב".
היום החסות רעננות, העגבניות בשלות, והאבוקדו כבר נקטף עסיסי ומוכן למאכל. "הכל עובד נפלא", מתרגש פרחי. "השטחים מתוחזקים כראוי, ובכל צידי הכבישים נבנו עוד ועוד בתי רשת ובהם מגדלים פלפלים ועגבניות. הרבה מאוד זוגות צעירים באים לגור איתנו. מאז המלחמה, העוטף גדל ב-3,500 תושבים. קיבוצי ויישובי הדרום, שעמדו מול שבר ענק ב-7 באוקטובר, חזרו לביתם כדי לעשות חקלאות ביתר שאת".
את האבוקדו פגשנו ממש על הגדר, לצד צמח החוחובה, שבמשקי חבל עזה מפיקים ממנו שמן בצבע הענבר. זהו איגוד חקלאות של שבעה מושבים שפונו ב-2005 מגוש קטיף. ההחלטה הייתה לפצות את המושבים על כל מה שהיה בגוש עצמו, ולהשאיר את החלקות בקו הירוק כמקור הכנסה של היישובים שפונו והתפזרו. כיום מדובר ב-25 אלף דונם שבהם מגדלים אבוקדו במרחק 0-7 ק"מ מהגדר, כל זני ההדרים, חוחובה לתעשיית הקוסמטיקה, 200 דונם מנגו, כרמים, תפוחי אדמה, בטטות, צנוניות, חיטה ובוטנים.
רק בשני בבוקר נכנס הצבא למתחם החקלאי עם טנק, פרץ את הגדר ועשה חרקירי על המקום. השטיח עמודי חשמל, השכיב מכוניות ועקר עצים, אבל ובעיקר חילץ את כל 30 התאילנדים שנאבקו על הידית. "הצבא עקר לנו את כל המטעים סביב הבסיס, כי המחבלים יצאו מתוכם וזה חייב ליצור שטח סטרילי".
ביום שבו הגענו לסעד, התקיים יום תצוגת זני תפוחי האדמה המסורתי. לכבודו מצאנו גומות קטנות באדמה ובתוכן, כבעריסת תינוק, התפנקו תפוחי אדמה רכים, קטנים וגדולים, ארוכים וצרים, צהובים, לבנים, אדומים ומנומרים. לכל גומה כרטיס ביקור שמשבח את תכונות התפוד. כל כך הרבה זנים מחוספסי רגבים יש, שהראש מסתחרר.
התרעות פיקוד העורף