"הבנתי שהשפה שאני מדבר בה, ושרבים מאחיי לנשק מדברים בה, היא שפה שאנשים צמאים לה", מסביר אלג’ם. "הרעיון לפודקאסט נולד מהרצון להביא לוחמים ולשמוע את הסיפור שלהם דרך זווית הראייה שלי. רציתי ליצור קהילה סביב המושג של בחירה בחיים מתוך הכאב. במובן מסוים, אנחנו כחברה עדיין לא יודעים לדבר את השפה הזו. המלחמה הזו שונה מכל מה שהכרנו. זה לא מבצע ‘צוק איתן’ שנמשך חודש וחצי ונגמר. אנחנו אפילו לא התחלנו להבין את ההשלכות הנפשיות על הלוחמים, כי אנחנו עדיין עמוק בתוך האירוע. מאז השחרור שלי מהשירות הסדיר שמרתי המון דברים בבטן. בשלב מסוים הבנתי שהמלחמה לא עומדת להיגמר בקרוב, ואם אני לא אלמד לדבר את הכאב ולטפל בעצמי תוך כדי תנועה, אני לא אוכל להמשיך. גיליתי שדווקא כשאני נותן מקום למה שעובר עליי, אני הופך ללוחם הרבה יותר טוב. הבנתי שאני חייב לתת לעצמי את הטיפול הזה כדי לשרוד את המציאות הזו. לכן כתבתי ספר, לכן אני מרצה על הסיפור שלי ולכן גם יזמתי את הפודקאסט החדש".
אלג’ם נולד בעיר החרדית אלעד, השוכנת דרומית לראש העין, וגדל ביישוב הקהילתי רבבה, התנחלות דתית במרכז השומרון, שם הוא חי גם היום. במרץ 2023, עם סיום לימודיו בישיבת ההסדר שדרות, התגייס לצבא. "העליתי פרופיל מ־45 ל־72 כדי להתגייס לקרבי ולהיות לוחם", הוא מספר. "הרגשתי ששירות כלוחם למען המדינה הוא חלק מהמהות שלנו".
ב־7 באוקטובר היה אלג’ם בביקור בישיבת ההסדר בשדרות, הרחוקה כ־200 מטר מתחנת המשטרה בשדרות שעליה פשטו המחבלים. "יצאתי הביתה לחג, והחלטתי לנסוע לישיבה בלי הנשק שלי כי באמת תכננתי רק לרקוד ולשמוח", הוא משחזר. "קמנו חצי שעה לפני שהכל התחיל, וכבר ב־6 וחצי הבנו שמשהו לא טוב קורה. חברים שלי, שהיה להם נשק, יצאו להילחם בתוך תחנת המשטרה. אני עמדתי ותצפתי עליהם מלמעלה. יש רגע אחד שלא יוצא לי מהראש. זה הרגע שבו לקחתי את הנשק של חבר שלי והסתכלתי דרך הכוונת כדי לירות על המחבלים. ראיתי את הקרב בתחנת המשטרה, ראיתי אנשים על הרצפה, לא ידעתי אם אלו מחבלים, שוטרים, או אזרחים. הכי גרוע היה לדעת שיש שם ארבעה או חמישה חברים שלי, שיצאו לעזור, ואני לא יודע מי מהדמויות ששוכבות שם הן הם. אז הבנתי את גודל הכאוס".
למחרת בבוקר התייצב אלג’ם בבסיס והצטרף ללחימה. "לא דמיינתי שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן", הוא מודה. "בשטחי הכינוס לקחו לנו את הטלפונים. עבדנו על הטנקים ולא באמת הבנו את גודל האירוע ההיסטורי שאנחנו נמצאים בו. אחרי שבוע וחצי של נתק מוחלט מהטלפון הנייד פתחתי את המכשיר וראיתי את המספרים של הנרצחים וההרוגים ואת הסיפורים המטורפים. אתה מבין שאתה רק בורג קטן בתוך משהו עצום שמתרחש כאן, ושיש לנו כאן משימה – לעשות צדק".
במהלך הלחימה נפצע אלג'ם ברפיח. "נורה לכיוון הטנק שלנו RPG, נפצעתי בירך מרסיס, ופוניתי לבית החולים סורוקה", הוא מספר. "אחרי חודשיים של שיקום חזרתי ללחימה. עדיין היו לי רסיסים ברגל, אבל הם לא הפריעו לי לתפקד. לא הייתי מוכן לוותר על זה. ידעתי שהמשימה לא נגמרה".
במהלך הלחימה בעזה הוא מצא בשטח מחברת של אונר"א ובה החליט לכתוב את מה שהפך לספר הביכורים שלו, "ניפגש בחלומות" (הוצאת "אופיר ביכורים"). בספר, שראה אור לפני כמה חודשים, מגולל אלג’ם בצורה עלילתית את סיפורה של המלחמה, מהחזית ומהעורף, בהתבסס על החוויות האישיות שלו.
"הפרק הראשון בספר נראה בדיוק כפי שנכתב אז במחברת, בלב עזה", הוא אומר. "ידעתי מהרגע הראשון שזה הולך להיות ספר. זה אולי נשמע יומרני, אבל כבר בתוך הלחימה תכננתי איך הספר ייפתח ואיך אשלב בו את המשפחה שלי, שהיא בכלל מעולם אחר, שלא קשור למציאות הזו. רציתי לכתוב את החוויה המשותפת של כולנו". עם צאת הספר יצא אלג’ם בהרצאה המבוססת על סיפורו האישי.
"אני גר בשומרון, דתי, מתנחל, עם כל הסטיגמות שבדבר", הוא אומר לסיום. "במחלקה שירת איתי הייטקיסט מקיבוץ בצפון, שהיה בצד השני של המתרס הפוליטי. היינו מתווכחים שלוש שעות ויכוח נוקב, אבל שנייה אחרי זה נכנסנו יחד לטנק וירינו פגז על אותה מטרה. לא הייתה שאלה בכלל. אני לא מחפש אחידות שבה כולם חושבים אותו דבר. החוזק שלנו כחברה הוא לאפשר לכל אחד את החופש שלו. זה הגשר שאני מנסה לבנות".
התרעות פיקוד העורף