העיר המרכזית בצפון בדרך לאבד חצי מתושביה: "חיים ברולטה רוסית"

"אני מעדיפה ילדה טיפשה, חיה - ולא ילדה חכמה, מתה"

יקוטי תיארה מציאות שבה ילדים אינם יודעים בכל יום היכן ילמדו, חלקם במקלטים, וההורים נדרשים לבחור בין עבודה, פרנסה וביטחון הילדים. "הילדים שלנו לא לומדים בכיתות", אמרה. "הילדה שלי, כשאני מביאה אותה לבית ספר, צריכה לשאול איפה לומדים היום".

לדבריה, הפערים הלימודיים קיימים, אך כרגע הם אינם השיקול המרכזי. "היא מביאה אותי לבית הספר להגיד לי שהילדה לא יודעת לקרוא ולא יודעת מתמטיקה. זה פחות מעניין אותי", אמרה. "קודם כול לחיות". בהמשך הוסיפה משפט שמסכם את תחושת ההורים באזור: "אני מעדיפה ילדה טיפשה, חיה - ולא ילדה חכמה, מתה".

יקוטי טענה כי בצפון מנסים "לנרמל" מציאות שאינה נורמלית. "אנחנו חיים יום יום תחת אופק, תחת אזעקות, תחת כטב"מים, תחת כל הדבר המטורף הזה", אמרה.

"אנחנו במלחמה, אין פה דקה של הפסקת אש"

"אם לא יקרה פה משהו מיוחד, אנחנו נתמודד עם אירוע נטישה מאוד משמעותי", אמר. לדבריו, הדבר עלול להביא את העיר לתפוסה של עד 50% מתושביה. "אני לא יודע איך אפשר לקיים את העיר, איך אפשר לקיים את האזור כאן".

זוויגי דחה את הדיבורים על הפסקת אש. "פה אין הפסקת אש", אמר. "פה אין דקה של הפסקת אש. אנחנו פה במלחמה, אנחנו פה ברולטה רוסית". לדבריו, התושבים אוהבים את המקום ורוצים לחזור אליו, אך אי־הוודאות הביטחונית גורמת להם להעתיק את חייהם למקומות שבהם יש תחושת יציבות.

לצד הביטחון, הוא התייחס גם למצב העסקים בעיר. לדבריו, בעלי עסקים חזרו לנקודת פתיחה קשה, עם חובות, סחורה שהוזמנה, מיעוט לקוחות והיעדר פיצוי מספק. "אנשים גומרים קופה עם 300–400 שקל", אמר. "למה שהוא ימשיך? הייתי רוצה לראות את המדינה בתקופה הזאת נותנת מענקים, מציפה פה את האנשים".

זוויגי גם התייחס לשיקום הפיזי בעיר, ואמר כי עדיין קיימים בורות ונזקים בכבישים ובמדרכות. לדבריו, חלק מהעיכובים נובעים מעיכוב בכספי שיקום ומקושי להביא קבלנים ובעלי מקצוע לעיר שנמצאת עדיין תחת איום ביטחוני.

"הנפש כבר לא מסוגלת להכיל"

במושב זרעית, הסמוך לגבול, מתארים את המחיר הנפשי והכלכלי של החיים המתמשכים תחת אש. אפרת ארביב, ראש צוות החירום היישובי במושב, אמרה כי גם מאז תחילת הפסקת האש "לכאורה", כלשונה, המצב רחוק משקט.

לדבריה, הירי, הפיצוצים והפעילות הצבאית פוגעים גם בפרנסה החקלאית. "למי שיש לולים כמונו, כל הזמן בומים ותותחנים שיורים - זה גורם ממש לירידה בהטלה, זה פוגע בפרנסה", אמרה. היא סיפרה כי בעלה, חקלאי, מנסה לשקם מטע שנפגע, אך נדרש לעבוד סמוך לגדר בתנאים ביטחוניים מורכבים.

ארביב תיארה גם עומס נפשי מצטבר. "אי אפשר, כבר באיזשהו שלב הנפש לא מסוגלת להכיל", אמרה. לדבריה, מאז 7 באוקטובר כל אירוע ביטחוני נתפס אחרת. "אני חוזרת הביתה, כל הדרך עם העיניים לשמיים ואומרת שמע ישראל. כי אני יודעת שאין פתרון לזה. לפעמים לא מודיעים, לא יודעים, זה פתאום נופל".

היא סיפרה כי היא ובעלה ישנים בסלון, ולא עולים לקומה השנייה. גם בעלי החיים, לדבריה, מגיבים בחרדה לרעשים. "הכלבים מפחדים בצורה לא נורמלית. הם הרסו חצי בית מבחוץ". לדבריה, יש תושבים שמנסים לחזור, אך רבים מתקשים להחזיק מעמד. "אנחנו לא רוצים לנרמל את זה", אמרה. "זה לא נורמלי".