טוביה אושרי בטוח שהוא טעה אז, לפני 33 שנים, כאשר לקח תת מקלע עוזי וקצר את העבריינים עמוס אוריון ועזר כהן. הוא לא מתחרט על כך שהרג במו ידיו שני בני אדם, אולם קשיי ההתאקלמות בחברה הישראלית לאחר 20 שנות מאסר, גורמים לו להאמין כי עדיף היה לו למות. אושרי בטוח שהוא יכול היה להיות היום טייקון בעל כיסים עמוקים, אולם השנים שמאחורי הסורגים חיסלו כל עסק שפתח בעבר בארץ או מעבר לים.
לפני כחודש סגר גם את החנות בשוק הכרמל, השריד האחרון שנותר לו מאז סיים לרצות את עונשו לפני כ-13 שנה. בתחילה, עם שחרורו, אושרי היה אופטימי. הוא ניסה למכור מוצרים אורגניים, לאחר מכן התמקד בכלי בית. אלא שהגנבים הוציאו לו את המיץ. תשע מצלמות אבטחה וטייטל של רוצח המככב ברשימת ה-11 (מסמך שהכינה משטרת ישראל ב-1977 ופורסם בעיתון 'הארץ', ובו שמות מי שנחשדו כראשי ארגוני הפשע בישראל) לא הרתיעו אותם. הגנבים הותירו את אושרי עם תחושת מיאוס וחוב של 600 אלף שקל. רק כשנאלצו לעמוד מולו, פנים מול פנים, גילו כי גם ממרומי 76 שנותיו, מנהיג כנופיית הכרם לשעבר עדיין יכול להיראות מאיים.
"בחייאת דינאכ, איזה טוביה אושרי? השם שלי לא מעניין את הגנבים. המצלמות לא הזיזו להם ולי אין כוח לבדוק כל היום את המוניטור. שלא יהיה לך ספק, הם הזיעו כהוגן בכל פעם שתפסתי אותם. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הוויטמינים היקרים, אז עברתי לצלחות וכוסות, אבל גם את זה גנבו. אנשים באו עם סלים והעמיסו בכל פעם שהמוכרים לא ראו. נשבר לי מזה. אמרתי כוס אומכום, לא רוצה שום דבר וסגרתי את החנות".
"עכשיו אני אדם פרטי. קורא ספרים, טס לחו"ל וחושב מה יהיה הפרויקט הבא שלי. בעיקרון אני חי מיום ליום. פעם הייתי הולך כל בוקר לשוק הכרמל, היום כבר לא. בעבר היו שם אנשים אדיבים שהבינו במסחר, אבל היום יש מוכרים שמשתלטים על הבסטות, ואין לי איתם שפה משותפת. שום דבר לא השתנה בשוק במשך 40 שנה. אפילו העכברים לא משתנים, הם שורדים שם עוד מתקופת הבריטים. אם העירייה הייתה משקיעה במקום, כמו בשווקים בכל העולם, הכרמל היה מושך תיירים ואוכלוסייה נורמלית. לצערי, לאף אחד לא אכפת".
מתחת לדיבור המלנכולי, המשולב בהומור שחור ובהמון שנינות, מסתתרת אגדה בעולם הפשע המקומי. העבריינים עמוס אוריון ועזר כהן, שניסו לסחוט את אושרי, נוקבו ב-13 כדורים ולאחר מכן נטמנו בחולות אשדוד. אין ספור מיתוסים נקשרו לפרשת הרצח הכפול, ובין היתר נטען שהעבריינים בותרו לפיסות קטנות ואף נטחנו במכונת הבשר במפעל של אושרי.
"אוי ואבוי! איכס", הוא נזעק. "אלה סיפורי בדים. התקשורת רצתה לעשות רעש, כי זה קרה קצת אחרי פרסום רשימת ה-11. לא סטייק עמוס ולא המבורגר עזר. נאלצתי להרוג אותם כהגנה עצמית, כי הם ניסו להרוג אותי. שום דבר לא שווה את השנים בכלא. עשיתי טעות פטאלית, מכה שגמרה לי את החיים".
"עדיף היה לי למות כשעמוס רצה לרצוח אותי. סבלתי בבית הסוהר ואני סובל היום. האתמול שלי נוגס במחר שלי. לא נותנים לאסירים משוחררים במדינה שלנו להשתקם. ידעתי שאף אחד לא יעסיק אותי ודאגתי לעצמי. עד היום, כשאני עובר ברחוב, יש אנשים שמסתכלים עלי בחשש ועוברים מדרכה כאילו אני רוצח סדרתי. לא ישבתי בכלא לפני שהרגתי את אוריון ואת כהן ובטח שלא פשעתי מאז שהשתחררתי, אבל הסטיגמה לא תרפה לעולם".
"חשבתי שכאשר אשתחרר הכל יחזור לקדמותו, והתאכזבתי. אחרי 20 שנה הכל שונה. המוזיקה אחרת, הדינמיקה אחרת, אפילו הצבעים ברחובות שונים. למרות שעבר יותר מעשור, אני מרגיש שלא הצלחתי להתאקלם. כאילו חייתי 300 שנה. אולי זה מספיק לי".
"לא, בכל לילה אני מת. שינה היא כמו מוות, רק בלי התולעים. וכל בוקר אני חי מחדש. אני מאמין שאלוהים זוכר שהייתי דתי עד גיל 13 ובטוח שהוא מחכה לי".
בשנות ה-70 היו טוביה אושרי ורחמים (גומדי) אהרוני חברים טובים. חוץ מלהנהיג את חבורת כרם התימנים, הם היו בעליו המשותפים של מפעל הבשר המצליח "בר בקר" בבת ים. גם פרסום שמותיהם ברשימת ה-11 לא פגע בעסק המשגשג. באותם ימים ריצה עמוס אוריון עונש מאסר לאחר שהורשע ברצח של קצין המבצעים מחברת ברינקס, דב ליבנה.
"בקושי. בעבר הוא יצא עם שרה דנוך, ואחרי שהוא נכנס לכלא, אני יצאתי איתה, ויש לנו היום ילדה משותפת".
"יש קודים בדברים האלה, ידעתי שאני צריך לדאוג לעצמי. עשרה ימים לא ישנתי. בכל מקום שמתי נשק. במפעל הבשר שמתי עוזי עם משתיק קול. רחמים הציע לעשות סולחה עם עמוס, והוא הגיע עם עזר ועלו למשרד בקומה השנייה במפעל. נשארתי למטה ושמעתי רק קללות. מהטונים הבנתי שאין על מה לדבר. לא ראיתי בעיניים. עליתי למעלה, לקחתי את העוזי ורוקנתי את המחסנית".
"אחרי כמה דקות. בהתחלה נרגעתי שאין יותר סכנה לחיים שלי, אחר כך נלחצתי. ידעתי שצריך להיפטר מהגופות. הוריתי לשני אנשים לקבור אותם באשדוד ליד הגדר שתוחמת את חברת החשמל".
"זו אגדה. שני האנשים שקברו אותם פשוט פגעו באחת הרגליים עם הטורייה. בכלל לא הייתי שם. למחרת, ביום שישי בבוקר, גילו הבדואים שגרו שם את הגופות. במוצאי שבת טסתי עם רחמים להולנד ואיטליה".
"ידעתי שיש לו קשרים במשטרה ורציתי שהוא יסביר להם שזו הייתה הגנה עצמית".
"לא".
"אני לא חייב לקרוא לילד בשמו. אם אני אומר שהייתי מסגר או רתך את צריכה להבין לבד".
"הסתובבתי עם אנשים מעולם הפשע, זה לא אומר שאני פושע. עשיתי כסף וקניתי את 'בר בקר'. אחר כך היה לי גם את מפעל הסלטים 'זהו זה', ומכרתי מאה טון סלטים בחודש. הפעלתי גם שלוש מסעדות ואחר כך התרחבתי לחו"ל ושיווקתי בדרום אמריקה ובאפריקה גלולות נגד הריון".
"הפרסום תפס אותי בלוס אנג'לס, זה הופיע אפילו בעיתונים האמריקאיים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל אחר כך קסם לי שאנשים פחדו ממני ורחשו לי כבוד. ידעתי שהרשימה היא שטות, התעצבנתי רק על בצלאל מזרחי שהחליט לתבוע את עיתון 'הארץ', ובמשפט עלה השם שלי כאחד מראשי הפשע המאורגן. זה נתן למשטרה לגיטימציה להתלבש עלי ואפילו לשחרר את עמוס מהכלא רק כדי להפיל אותי. עד אז חייתי על זמן שאול".
"את רובם. תאמיני לי שהם לא עבריינים. חלק מהם רואים שוטר ומתחילים להזיע. ברגע שקטלגו אותנו כפושעים, אין מה להפסיד יותר".
אלא שאושרי הפסיד 20 שנים מחייו, שאותן בילה בכלא איילון ובמעשיהו. לאחר שהשתחרר, בשנת 2000, חיכו לו בחוץ החנות ומועדון הקלפים "אופטלגין", וכן שרה דנוך ששמרה לו אמונים. את החנות שניסתה לשווק למחפשי העגבניות בזול גם תה סרפד, נבטים אורגניים ושמנים ארומטיים, ניהל בתחילה עם דנוך. אלא שלאחר זמן קצר נפרדו דרכיהם האישיות והמקצועיות. במקביל סגר גם את מועדון הקלפים בכרם התימנים. "נמאס לי מקלפים, ידעתי שזה ידרדר אותי", הוא אומר. "העדפתי להתרכז בחנות, אבל הנה, גם אותה סגרתי עכשיו".
כיום מתגורר אושרי בשינקין, בדירה בעלת רצפת באוהאוס מרהיבה וריהוט עתיק. הוא מתיישב על ספה בצבע דם, לוקח סיגריה מהחפיסה שעל השולחן ותולש את הפילטר. "אני אוהב להרגיש את הטעם", הוא צוחק. לאחר מכן הוא קורע פיסה מנייר המעטפת של הסיגריה ומוסיף לטבק מעט חשיש.
"מה את מסתכלת עלי ככה?", הוא שואל בבדיחות. "כבר 30 שנה אני לא מעשן סיגריות רגילות, רק עם תוספות".
"למי אכפת שאדם מבוגר מעשן קצת? אני מעשן אחת לשבוע ולא מסתיר את זה מאף אחד. בסך הכל אני שם טיפה של חשיש וכמעט שלא מרגישים. החשיש היום מעובד ומעורב בכל מיני זבל, לא כמו פעם. בעבר היה לו ריח טעים. היום אין לו ריח".
"לאחרונה אני מבדל את עצמי. לא אומר כמעט שלום לאף אחד. אני לא מאמין שאחיה עוד הרבה זמן, כי אם ההמשכיות של החיים שלי תהיה כזו, אעדיף לשים קץ לחיי. לא טוב לי. אני מרגיש כמו במדבר. גם אם יש אנשים סביבי, הם לא קשורים אלי. זה בדיוק כמו בשוק הכרמל. פעם גדלתי שם, ובתור ילד הייתי עוזר להעמיס אבטיחים תמורת כמה לירות, אבל היום נמאס לי. אין שם אוכלוסייה מכובדת כמו בקניונים.
"לפני כשנה השתתפתי בישיבה בעיריית תל אביב והצעתי להפוך את השוק למקום מרכזי בעיר, שיהיה פתוח 24 שעות ביממה עם מסעדות טובות וברים איכותיים. הבעיה ששום דבר לא זז, אז ויתרתי. לפני שלוש שנים חשבתי שאולי אצליח להעביר את המסרים שלי בתוכנית ריאליטי, אחרי שביקשו ממני להשתתף ב'האח הגדול', אבל בסוף הבנתי שלא תהיה לי שפה משותפת עם הדיירים".
"אני כותב המון, יש לי אלפי דפים מלאים בסיפור חיי, אבל אני לא רוצה לפרסם אותם כי בספר צריך לומר הכל. לא תמיד נוח לי לספר הכל, יש דברים שיישארו איתי. אולי זו הסיבה שקשה לי. אני קם בבוקר בצורה מאוסה ומרגיש שהחיים שלי מאוסים. אין לי לאן להסתכל קדימה. בעבר היה לי חבר טוב בלוס אנג'לס והתקשרתי אליו מספר פעמים. כשהוא לא ענה, שלחתי מכתב. אשתו השיבה לי שהם אינם רוצים איתי קשר בגלל הרצח".
"כי גם הם חושבים עלי כמו כולם, שאני רוצח שטוחן אנשים במכונת בשר. לפני שנתיים לקחתי את כולם למסעדה ביפו, סתם בשביל הכיף, אבל אחרי כמה דקות הייתי תחת חקירה צולבת. הם רצו לדעת מה עשיתי ואיך רצחתי. סיפרתי להם את האמת, אמרתי שזו הייתה הגנה עצמית, אבל אני בטוח שעד היום בראש שלהם יש עדיין תמונה של ביתור איברים"
התרעות פיקוד העורף