מסע בעקבות דרי הרחוב, בין ראש השנה ליום כיפור

בימים הקרובים רבים מהישראלים יישבו ויאכלו תחת הסכך ובין ארבעת כותלי הסוכה, ייהנו מאווירת החג ויתנסו בחוויית המגורים בחוץ, תחת כיפת השמיים. אבל עבור רבים, גם בשגרת היומיום שלהם סכך הוא בגדר פריווילגיה. אלה הם האנשים שאין להם קורת גג, שחיים ברחוב 365 ימים בשנה, קיץ וחורף, ובמקרים רבים אין מעל ראשם שום מחסה.

בתקופת החגים, המשפחתית כל כך, שמדגישה אולי את בדידותם, יצאנו למסע בעקבות ההומלסים של תל אביב וירושלים בניסיון לכוון זרקור אל האנשים שבדרך כלל זוכים להתעלמות מהסביבה. בזמן שרובנו חגגנו את ערב ראש השנה בקרב המשפחה, עם שולחן עמוס תבשילים, היו רבים שמבחינתם ערב החג היה רק עוד יום, עוד יום ברחוב. למרבה ההפתעה, אין טייפקאסט ספציפי לדרי הרחוב: יש מבוגרים, נערים ונערות ואפילו משפחות.

צ׳, בן 65, בעל 100% נכות, הוא אחד מהדיירים בו. הוא נאלץ לעזוב את ביתו בהחלטת בית משפט בינואר האחרון. "בהתחלה גרתי באוהל קטן, ואחר כך כבר בניתי סוכה קטנה שאפשר לגור בה״, הוא מספר.

"אני צריך לקיים את עצמי, וזה מה שאני עושה כרגע. אני עובד במשרה חלקית. חוץ מזה, בסוף היום אני אוסף משני בתי קפה בתל אביב את האוכל שנשאר ומחלק לאנשים פה במאהל. אני מנסה להיות נחוץ למאהל, לאנשים ולעצמי״.

צ׳ נולד בירושלים, דור שמיני בארץ. אבותיו היו מבוני מאה שערים. בנעוריו היה דתי, אבל היום הוא "כופר ביהדות״, לדבריו. הוא רהוט, בעל תואר בהנדסה. רוב חייו הבוגרים התעסק בתיירות: היה בעלים של משרד נסיעות ואכסניות ואחר כך עבר לתחום הברים. ואז הכל החל להתמוטט.

״קשה לי להיכנס לזה ולספר על זה״, הוא אומר, ״אני גם מאשים את עצמי. הייתי יותר מדי נאיבי, יותר מדי טוב, קצת עיוור. לא ראיתי את הנולד. היה לי שפע בצורה מאוד קיצונית, ופשוט לא ראיתי דברים נכון, ואיבדתי הכל״.

20 שקל לשיחה

מוצאי יום הכיפורים. הלילה יורד על ירושלים עם תום היום הקדוש. מרכז העיר מתמלא בצעירים שגודשים את המסעדות ובתי הקפה בעיר. בין ההמונים בכיכר ציון מסתובבת גם ד׳, בשנות ה-50 לחייה. כתמיד, היא לבושה בבגדים בלויים. חלפתי על פניה עשרות פעמים בעבר. לפעמים הנחתי מטבע בכוס שלידה. אף פעם לא עצרתי לשאול שאלה. היא אחת מני רבים בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע.

״אני ברחוב כבר הרבה שנים״, היא אומרת. אין כאב בדיבור שלה, גם לא ייאוש, רק השלמה. ״אין לי מקום אחר ללכת אליו. אין לי משפחה שאני בקשר איתה. אני כבר רגילה לזה". היא ממעטת במילים, חשדנית, לא מבינה את ההתעניינות בה. שגרת יומה קבועה. ״אני קמה בבוקר. יושבת כאן קצת. אוספת נדבות. מסתובבת קצת. אוספת בקבוקים. עוד קצת נדבות״, היא אומרת בעברית רצוצה.

המציאות הקשה הזו, שמפתיעה את מי שמסתכל בה מהצד, אינה זרה לעו״ד גיל גן-מור, מהאגודה לזכויות האזרח, שמלווה את מחוסרי הבית במסגרת תפקידו. ״אנחנו מבקשים מדיניות לטיפול במחוסרי הבית. לא רק רחמים״, הוא אומר, ״המדיניות לוקה בחסר. אין חקיקה שעוסקת בנושא,צ בניגוד למדינות מערביות רבות כמו ארה״ב וסקוטלנד. רוב הטיפול בא באמצעות פתרונות המנותקים זה מזה: מהרווחה, מהשיכון, מהבריאות. אין גוף שמאגד את הנושא ומטפל בו, והפתרונות מאוד לא מספקים"