ח"כ אראל מרגלית בטור מיוחד: "אף אחד לא עוזב בגלל מילקי"

האוויר של הציבור הישראלי הולך ואוזל. אנשים נחנקים. הם עובדים קשה, אבל הם לא מסוגלים לגמור את החודש. זה הזמן להתאחד, קואליציה ואופוזיציה, מאחורי חקיקה שתזרים לציבור הישראלי חמצן. שתיתן לו לנשום.

מדינה שרואה את צעיריה נחנקים חייבת לעשות מעשה במקום ללהג או להיאנח. מדינה שמאבדת אנשים עובדים ותורמים רק מפני שהם לא מסוגלים גם לרשום את הילדים לחוג וגם לקנות להם מעדן - חייבת להתעורר. הגיע זמן החקיקה. הגיעה העת לומר למי שמרוויח על גבם של הישראלים מאות אחוזים "די".

רק חקיקה תביא לשינוי. שום מונופול לא יוותר על רווחיו מרצונו. אף אחד לא יוזיל מחירים מתוך התחשבות בצרכנים. אנחנו חייבים להכריח את המונופולים להוזיל עלויות, לחייב אותם בשקיפות רווחיהם כמו בחברות ציבוריות ולתת לציבור אפשרות לראות מי מרוויח כמה על גבו.

צריך לגרום למישהו לחוש שאין ולא תהיה לו אפשרות, לעולם, להתפרנס בכבוד. שמה שהוא לא יעשה, כמה שהוא לא יילחם, הוא לא יצליח. שגם אם יתאמץ, מצבו הכלכלי לא ישתפר. צריך לדכא אצלו את התקווה לשינוי. יוקר המחיה בישראל הוא לא עלויות אל מול הכנסה, זה הסימפטום. המחלה היא המסר שהמדינה משדרת לאזרחיה: לעולם לא תצליחו.

במקום שחייכם ישתפרו, הם יהפכו קשים יותר. אם כצעירים רווקים היה לכם קשה, הרי שכבעלי משפחה אתם תקרסו. כל חייכם תיאלצו לסמוך על עזרה מההורים, כל חייכם תהיו תלויים במישהו, לא תגיעו, לעולם, לעצמאות כלכלית. חופש ביטוי ועצמאות כלכלית הם שני הערכים החשובים ביותר במדינה דמוקרטית.

להגיד את מה שאתה רוצה ולהתפרנס בכבוד הם שני הביטויים העיקריים בהגדרת המושג חברה חופשית. חברה חופשית שמכבדת את האזרחים, שמעניקה להם תקווה, שהופכת אותם לשותפים ומעניקה להם אופציות, שחולקת את ההצלחה שלה איתם.

כל חיי הבוגרים, עד שנכנסתי לכנסת, עסקתי ביצירת מקומות עבודה. הצלחה של סטארט־אפ תלויה בעובדים, לעובד יש מניות, ואם החברה מצליחה - גם הוא מצליח. ובישראל של היום אנשים מביטים בהצלחה מרחוק, לא מסוגלים לגעת בה. הם לא מרגישים שיש להם מקום בהצלחה הזאת. הם הפסיקו להרגיש שהיא שלהם. אנחנו יכולים לטמון את הראש בחול. אנחנו יכולים לגנות את העוזבים ולבוז להם. אבל אם נסתכל עליהם, על מי ומה שהם, לא נראה אנשים שמחים.

נראה אנשים שציפורניהם שבורות ממאבק יומיומי, אנשים שמנסים להסיר מצווארם את הקושי שלופת אותם. הם לא נוסעים מפה כי זה כיף, הם נוסעים כי הם לא מסוגלים יותר. כי אפילו שהם שירתו בצבא ולמדו ועובדים במשרה מלאה - אין להם חמצן. כי מסתבר שגם לאוויר יש מחיר.