האם שווה ליהודי אמריקה להנחיל את ערכי היהדות לילדיהם?

כבר באחד העמודים הראשונים של ספרה, מזכירה פרופ' כרמל צ'יסוויק קריקטורה מפורסמת. קבוצת אנשים מסתערת במרוצה לעבר קצה הפריים, ומאחוריה רץ הפוליטיקאי. הכיתוב שמתחת מסביר את מעשהו: "אני מוכרח להשיג אותם, אני המנהיג שלהם". זו דרכה של צ'יסוויק לומר שבסופו של דבר "היהודי הבודד הוא זה שמחליט עד כמה היהדות תורמת לאיכות החיים שלו, כמה זמן וכמה מאמץ להקדיש לשמירה עליה, וכמה חשובה היא תהיה לו כאשר יבחר לעצמו פרטנר לחיים".

כבר שנים רבות היא מקדישה חלק ניכר מזמנה למחקר של יהדות אמריקה, אך מחקרה שונה מזה של רוב האחרים, והספר החדש שהוציאה יעיד על כך: "יהדות בתנועה: איך בחירות כלכליות מעצבות את המסורת היהודית" (בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד). זה ספר מעניין, שבבסיסו הכרה מפוכחת במציאות. הדת באמריקה היא מוצר שצריך "להתחרות עם כל הפעילויות האחרות על פלח מזמננו", כפי שאמרה לי צ'יסוויק. ואם מדובר בתחרות על זמן ועל משאבים - יש כללים כיצד להבין תחרות.

מה מנצח את מה, איך מנצח מי שמנצח, איך מחליט המשקיע במה להשקיע. צ'יסוויק חוקרת יהודים, אך מחקרה ממעט לעסוק בשאלות של זהות, של אלוהות, של אמונה. היא שואלת שאלות כלכליות: כמה שווה שעה של עורך דין יהודי, שצריך להחליט אם כדאי לו לצאת מהעבודה כדי לקחת את הבת לשיעור יהדות בבית הכנסת. והאם צירופן של שעות רבות כאלה - על עלותן המצטברת - מצדיקה השקעה בכיוון אחר: נאמר, בית ספר יהודי פרטי. כשהחיים נבחנים באופן כזה, הם עשויים להפתיע.

הנה הדילמה של בית הספר במספרים. בית ספר יהודי פרטי באמריקה הוא עניין יקר. בדרך כלל לא פחות מ-20 אלף דולר לילד לשנה, לפעמים 30, תלוי באזור, תלוי ברמת בית הספר. קחו משפחה עם שלושה ילדים בגיל בית ספר ועשו חשבון. 20, כפול 3, מינוס הנחה מתבקשת מבית הספר שמוכרח להתחשב. 50 אלף דולר יהיה סכום סביר. 50 אלף דולר כדי להבטיח לילדים חינוך יהודי ברמה גבוהה, כדי להבטיח שיהיו להם חברים יהודים רבים, ומכאן יעלה הסיכוי שיינשאו בבוא היום לבן או בת זוג יהודים.

50 אלף דולר כדי להקנות להם שליטה מסוימת בעברית, הכרת סידור התפילה והגיאוגרפיה של מדינת ישראל. זה הרבה כסף גם בשביל משפחה שמרוויחה היטב, ורוב היהודים באמריקה נמנים עם משפחות שמרוויחות היטב. זה הרבה כסף שהשקעתו בחינוך יהודי משמעותה ויתור על השקעה בדברים אחרים. בספר שפרסמתי לפני שלוש שנים על יהודי אמריקה הקדשתי פרק שלם לשאלת החיים היהודיים.

הוא נפתח בסיפור שמוקדו: ההשקעה והוויתור. גיבוריו שניים - סטיבן, המתלבט אם להצטרף כחבר לבית כנסת יהודי כדי להקנות לילדיו, המתקרבים לגיל בר מצווה, חינוך יהודי בסיסי; ולן, מנהלו של בית כנסת רפורמי באזור שיקגו המשיב לשאלותיו החקרניות של סטיבן. בסוף הדילמה הייתה כלכלית: "חשוב ככל שזה יהיה לכל האחרים שנצטרף לבית הכנסת", כתב האב סטיבן לאחר שעיין בטבלאות המחירים, "לנו חשוב באותה מידה שהילדים שלנו ייחשפו לחוויות בתחומים אחרים של החיים".

סטיבן בחר לוותר על בית הכנסת ועל החינוך היהודי. בעצם, מן הסתם לוותר על הסיכוי שילדיו ימשיכו את המורשת היהודית. כל מחקר שנעשה בשנים האחרונות הוכיח שבלי חינוך יהודי ובלי סביבה יהודית הסיכוי להמשיך את המורשת קטן עד קלוש. כ-80% מהצעירים היהודים שנישאו בשנים האחרונות ושאינם באים מבית אורתודוקסי בחרו בבן זוג לא יהודי. חלק ניכר מהם - עוד לפני ואם לא אז לאחר שבחרו בבן זוג כזה - לא רואים חשיבות מיוחדת לגדל את ילדיהם כיהודים. סטיבן עשה חשבון והחליט: חשוב לו יותר הקרוז או חופשת הסקי או חוג התופים, מאשר המורשת.

קשה להאמין? לא כל כך. בשנים האחרונות, בלא מעט הרצאות שאני נושא בפני קהל צעיר בישראל, אני מפנה לקהל את השאלה: האם הייתם מוותרים על נסיעות לחו"ל אם זה היה המחיר כדי שהילדים שלכם יקבלו בבית הספר חינוך יהודי? זו שאלה שישראלים אינם מורגלים בה, משום שעלות החינוך היהודי בישראל נסתרת מהם. הם משלמים מסים למדינה, והחינוך היהודי בא מעצמו, מוטמע בתוכנית הלימודים. פעם בשנה הילדה חוזרת מהגן עם עלים יבשים מודבקים על חתיכת בריסטול - וההורים יודעים שט"ו בשבט הגיע.

פעם בשנה הם נתבעים לשלוח סלסילה מקש ומעדן - וזה סימן ששבועות מתקרב. אף אחד לא גובה מההורה הישראלי תשלום ישיר המעיד על מידת העניין שלו בהנחלת המורשת היהודית. וכאשר גובים - מתברר שגם להורה הישראלי לא קל. תעיד על כך מחאתם של הורים ממורמרים של הציונות הדתית השולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות ותובעים מהמדינה תקצוב גבוה יותר של המוסדות הללו. כבד להם על התקציב העניין הזה, של להיות יהודי כמו שמתאים להם. הם היו שמחים אם מישהו אחר - כלומר, שאר ההורים בישראל - יישאו איתם בנטל.

על התפר הזה, שבין הרצון לקדם סדר יום ערכי מסוים ובין משמעותו של הקידום הזה בכסף ובזמן, יושב המחקר של צ׳יסוויק. קחו לדוגמה את שאלת עלותו הגבוהה של בית הספר היהודי הפרטי. כאמור, זו הדרך הטובה ביותר, היעילה ביותר, להנחלת המורשת היהודית לדור הבא, אלא שמחירה גבוה מאוד. עד כמה גבוה? בכסף, כבר אמרנו, 20-30 אלף דולר לילד. עד כמה זה הרבה? מייקל וייס, עיתונאי ב"אטלנטיק" השולח את ילדיו שלו לבית ספר יהודי, קיבל מצ׳יסוויק חשבון מפתיע: בית ספר יהודי הוא השקעה טובה למדי לעומת האלטרנטיבות.