שבט בן יהודה: מסע לכור מחצבתו של מחייה השפה העברית

בחצרות פעו הכבשים, בכנסייה צלצלו הפעמונים ובתווך עמדו 200 איכרים שכל חייהם רק רוסית עלתה על לשונם ושאגו: "תודה על העברית".

לוז'קי, מחוז ויטבסק. הנשים בצעיפים, הגברים עם שיני הזהב, הקשישים על ההליכונים. כולם באו לכבד את בן הכפר שמעולם לא הכירו. לפני 156 שנה נולד כאן אליעזר בן יהודה, האיש שעשה הנשמה מפה לפה לעברית. עתה הם מביטים בנפש חפצה בגיל חובב חושף אנדרטה לזכר סבא רבא.

חובב הוא איש חשוף. בשלן זרקורים ששונא להיקרא שף. לאחר "אוכל למחשבה" רצה עכשיו תוכניתו "ארוחות שעשו היסטוריה". וכרגע הוא מריץ את ההיסטוריה הקטנה שלו. "העובדה שאני עומד פה ליד הבית של אליעזר בן יהודה ומדבר עברית היא ניצחון", הוא מכריז. המתרגם מחזיר את בן יהודה לרוסית. "אליעזרו בן יגודה", הוא קורא לו בשפתו.

זה היה יום עתיר קילומטרים שבסופו לא הצליח הנין שלא להתרגש. "פשוט נדהמתי, ואני אומר זאת בלי טיפת ציניות". טרם בואו ארגן מבצע אינטרנטי ושמו: "תודה על העברית". תלמידים בעשרות בתי ספר - בהם "חביב" בראשון לציון שהיה הראשון שלימד בעברית - ציירו אלפי ציורים על התחייה. חובב, פדנט במעשיו כמו בשפתו, הדפיס וכינס אותם לאלבום שלקח לדרך. המסע אל לוז'קי מתחיל בלוז'קי.

אליעזר-יצחק פרלמן נולד בבקתת עץ ב-7 בינואר 1858. הבית של הוריו יהודה-לייב וציפורה הוא חרדי ועני. בגיל 5 הוא מתייתם מאביו. כעבור 12 שנה הוא נשלח לישיבה בפולוצק, עיירת דודו. ראש הישיבה הוא הרב יוסי בלויקר. המפגש איתו הולך להיות לא פחות מגורלי. הרב, תומך בסתר ב"השכלה", מראה לתלמידו ספר דקדוק עברי. אליעזר־יצחק נשבה לכל חייו.

בן יהודה הופך ל"אוגנדיסט". איך זה מתיישב עם עובדת היותו ציוני? "המאבק למען אוגנדה לא סתר את הרעיון הציוני, הוא השתלב עם עמדת ציונים רבים שסברו שטובת העם קודמת לטובת הארץ", קובע פרופ' גור אלרואי מחבר "מחפשי מולדת". למרוצו אחר העברית סיפק בן יהודה גם הסבר קוסמי. בהיותו בבית החלמה משחפת, סיפר בזיכרונותיו, הבריק ברק וקולגדול ציווה עליו: "תחיית עם ישראל בשפתו ובמולדתו". לא ברור עד כמה הסיפור אמיתי, אך אין ספק שבן יהודה רצה שנאמין שנשלח משמיים.

לאחר שהות בישיבת פולוצק, המשיך אליעזר-יצחק את לימודיו בגלבוקויה. דודו אליעזר וולפסון, שאצלו גר, ניסה למחוק את כמיהתו לעברית. אב"י (אליעזר בן יהודה) לא ויתר על שפתו, ברח מהבית והיה ל"וגאבונדו" (בן ללא בית), כהגדרת נינו.

נביא בעירו

בכיכר של גלובוקויה ממתינות עכשיו גברות בחצאיות אדומות וסינרים לבנים. ראש העיר אליאק מורחאק מקבל את פני חובב בלחם ומלח. הגברות שרות: "לחם ומלח". קול התוף מתגלגל מעל לצמרות ונערת מקהלה מתמוטטת. ואחריה עוד שתיים. שעות חיכו לנו, והשמש הקופחת המיסה את ברכיהן. פסלו של אב"י מתנוסס לפני שורת המקהלה, בין אלה של חכמי העיר.

"אם ישאלו פעם מאיפה יש כל כך הרבה גאונים נגיד שזה מגלובוקויה", מכריז שגריר ישראל בבלארוס יוסף שגאל. חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU" שאירחה את המסע, מתרגש לדעת שכאן למד בן יהודה. "ואחרי ארבעה דורות הגיע לכאן נינו, גיל חובב".

בן יהודה, יאמר לי אחר כך, היה בטוח שצריך עוד בחייו לקרוא רחוב על שמו. הוא לא היה יהודי מבדח. הוא היה ג'ינג'י מהיר חמה שהעברית הטריפה את דעתו. איש לא נחמד שהיה מרוכז בעצמו, אינדיבידואליסט שלא הצליח לשרוד בקבוצות, אפילו לא ב"ועד הלשון". עגנון ראה בו בור מוחלט. ביאליק סבר שהוא מנותק מהמקורות. "לבן יהודה לא אכפת מה אמרו חכמי ישראל אם אמרו זאת בארמית", חבט בו המשורר הלאומי.

אחות מחליפה

חמדה התייצבה טוטאלית לצד בעלה. הייתה איתו בהוצאת המילון, תמכה בו במאבקיו. המדממים שבהם היו מול החרדים ואנשי היישוב האשכנזי הישן. בגנות האחרונים כתב שהם שמרנים, שחייהם מכספי החלוקה הם בגדר שחיתות.

החרדים התנכלו לו כי ביקש להשתמש ב"לשון הקודש" בשפת היומיום. במאמר ב"הצבי", עיתונו של אב"י, קרא חותנו יונאס לראות בחנוכה זכר לגבורת יהודה המכבי. המוקש היה במשפט: "לעשות חייל ונעלה אל המזרח". רבנים בירושלים תרגמו זאת ל"נאסוף צבא ונעלה על פלשתינה", מישהו דאג להלשין לטורקים, הטורקים ראו בזה הסתה, בן יהודה הושלך לכלא.

ביתו היה ברחוב אתיופיה, סמוך לשכונות החרדים ולרחוב הנביאים במרכז ירושלים. בכיפור דאג לסעוד תמיד על המרפסת שבחזית. פעם הסבו לארוחת ערב שבת ושמעו אישה צועקת ביידיש מהרחוב: "געוואלד יהודים, אני מתה". הילדים רצו למרפסת וגילו חרדית אחוזת צירי לידה שוכבת על גבה. עקב השבת לא נסעה על עגלה ל"ביקור חולים" אלא ניסתה לצעוד ונשברה. הילדים משכו את אביהם בשרוולו והוציאו אותו למרפסת. אב"י הביט באישה, אמר לה: "צעקי בעברית" וחזר פנימה.

איתמר, "הילד העברי הראשון", חונך רק בעברית. אביו אסר עליו לשחק עם ילדים שלא דיברו עברית. לפעמים נקלעו האב ובנו לעימותים חריפים. כשהמשפחה ירדה ליפו, התאהב איתמר בעיר. אבל אביו החליט לחזור לירושלים: "לא באתי לפלשתינה כדי לגור ביפו. אני ירושלמי". בנו שנא אותו על זה. "אלא שבסופו של דבר העריץ אותו". לכן שינה את שמו לאיתמר בן אב"י.

בביוגרפיה שלו "עם שחר עצמאותנו" אין לו מילים לתאר את הסגידה לאבא. הרבה חידושי לשון שלו, כמו "מכונית", זקף לזכות אביו.

דרך השואה

בצהריים דומם הכביש ללוז'קי. למרות זאת מקפיד נהגנו להישאר בתחום 70 קמ"ש. יש נקודות שבהן תמרור האזהרה 70 קרוע לשניים. 7 בצד אחד של הדרך ו-0 באחר. רק כשהכביש עובר ביער, רגל ימין של הנהג תופסת משקל. הצמרות הצפופות משבשות את הקליטה ומונעות מהמצלמות ללכוד אותו על מהירות. רוח טובה נושבת, אבל אין רוח טובה במקום הזה. ארץ יגון בלארוס. זרועה אתרי הנצחה. עכשיו שלכת וכל עלה נושא מזכרת. "ללא השואה", אומר חיים צ'סלר, "עוד 20 בן יהודה היו מגיעים מכאן".

חולפים על פני בקתות עץ עם חצרות ירוקות, עם פרות שרועות סביב. באוויר פרודותראשונות של צינה. זה החורף שמשגר צביטות ראשונות. יורדים מהאספלט הבוהק אל דרך בוצית שבסופה אישה עם חלוק פרחוני. לוז'קי. היהודים חזרו. אלוני ואני מתגלגלים ראשונים. האנשים במגרש טועים בנו וסערת מחיאות כפיים מקדמת את פנינו. "בגלובוקויה בן יהודה למד, אבל רק במקום אחד נולד -בלוז'קי", אומר להם חיים צ'סלר.

מגיע תורו של התיק עם ציורי הילדים מארץ ישראל. באחד נראה דולפין מפריח מילים בעברית. הציירת היא נעמי הלפרין-פרישברג-חובב בת 11. הילדה של גיל ושל דני - בן זוגו יותר מ-25 שנה. "האחיות בארי" משמיעות "צ'יריבי־צ'יריבום" ביידיש. הכפריים מגישים תפוחי עץ מסלסילות קש. כמאה מטר מאיתנו בית הכנסת החרב של לוז'קי. אחד מחברי המשלחת פורש לתפילת ערבית. כנראה תפילה ראשונה בבית הכנסת מאז שחרב בשואה.

חובב זוכר מסבתו לאה - "מומה" בפי המשפחה - הרבה יותר. בנסיעת לילה מלוז'קי לויטבסק הוא מגולל מפיה את תולדות אהבת איתמר ל"לאתו". הרומן בין איתמר בן אב"י ללאה אבושדיד הדהד בחוצות ירושלים. שירי השתוקקותו הנואשים הודפסו בעיתונו, נתלו ברחובות. אבל משפחת אבושדיד לא רצתה לשמוע מאשכנזי עני כעכבר כנסייה.

ככל שגבר תסכולו של איתמר, כך היו שיריו ליותר ויותר ארוטיים. לאחר שלוש שנות חיזור מתסכל כתב את "אקדחי", שיר שמקפל איום להתאבד: "מאז אהבתיה ולבי כאוב/ לא יזוז האקדח ממולי/ בין ספרי רוחי/ על שולחני האהוב/ נושם הוא המות כבר לי...". נוכח איום שכזה נאלצה משפחת אבושדיד להיכנע לאהבת איתמר.

חודשיים לאחר מות בן יהודה נולדה ללאה ואיתמר בתם דרורה בן אב"י, אמו של גיל. אף שהייתה זו אותה משפחה, הבית היה לגמרי אחר. איתמר היה אב חם. "נשמה רוסית סוערת", מגדיר אותו חובב. הוא היה יפה כאל, נסיך ירושלמי עם רעמה של צ'כוב. "אמא שלי ואחותה רינה", מספר הנכד, "אהבו אותו יותר מאשר את בעליהן".

בעלה השני של דרורה בן אב"י היה ז'אן פרו, צרפתי-נוצרי ראש המשלחת הארכיאולוגית הצרפתית. באחד הימים, כשהיא על משמרתה בתקליטיית "קול ישראל", נכנס קריין עם קול של אחרית הימים. קראו לו משה חובב. צעיר ממנה בשמונה שנים. לאחר שיצא עם התקליט שביקש נפלה בן אב"י ל"קומה". כדי להתאושש שלפה את בקבוק הקוניאק שמאחורי תקליטי איב מונטאן. משה חובב היה דון ז'ואן לפני דרורה, בזמן דרורה ואחרי דרורה. לאחר רומן אסור וממושך התחתנו. נולדו איתמר (ע"ש סבו) וגיל.

אבל לאחר שעבר את משוכת הלעז מצא אמא שהתעקשה על חידושי סבא שלה, אפילו על אלה שלא נקלטו. "ומצד שני אבא שלי, הדינוזאור ה'חובבי', לימד אותי במלמד הבקר לדבר עברית צחה". משה חובב היה מניף שלט "עצור" לאחר כל טעות, מתקן ורק אז נותן ל"ירוק" להבהב.

ניצחון אבסולוטי