סערת רגשות: סוף סוף פגשו את בנם שחזר פצוע מנפאל

"הם עברו 22 שעות של הישרדות, עד שהבן שלי אמר שכמה שחשב שהוא גיבור, הוא לא האמין שישרוד", סיפר שלום ספיר, אביו של מור, שחזר אתמול לפנות בוקר מהתופת של רכס אנאפורנה. "כשהתפרצנו בבכי לידו הוא המשיך: ‘אתם לא מבינים, אני חי. אתם רואים אותי. יש כאלה שכבר לא יראו את הילדים שלהם'. הוא לרגע לא מזיל דמעה על עצמו, רק על אחרים".

אסון מפולת השלגים, שפקד את נפאל בשבוע שעבר, גבה עד כה את חייהם של לפחות 39 מטיילים, ובהם הישראלים נדב שהם, תמר אריאל, אגם לוריא ומיכל גילי צ'רקסקי. עשרה נוספים עדיין נחשבים נעדרים.

ספיר עצמו, עם שישה ישראלים נוספים, עלה על מטוס ארצה בסוף השבוע, והוא מאושפז כעת בבית החולים שיבא בתל השומר במחלקת הכוויות. לדברי אביו, שתי כפות ידיו נראות שחורות כאילו אפו אותן בתנור, כאשר כל אצבע נפוחה בצורה חריגה. ייקח שבועות עד שהטיפול הרפואי יסתיים, ואחריו יתחיל השיקום.

"שים לב מי היה בטרק", מוסיף האב שלום, "נווטים, רופאים. זה כמו אחד שאוהב את אירופה הקלאסית, אז הוא לא ייסע לראות את הלובר בפריז? את החבר'ה האלה מעניין לכבוש את ההר, להגיע לפסגה. אנחנו נוכל להבין אותם רק אם ניכנס לראש שלהם".

מור הוא בן הזקונים למשפחת ספיר. נולד אחרי שלוש בנות, נחשב לנסיך של הבית, חולם להיות מאמן כדורסל. הוא המריא לנפאל יומיים לפני יום כיפור. ההודעות האחרונות שהגיעו ממנו התקבלו כשבוע לפני מפולת השלגים, והוא התריע בהן שבקרוב ינותק הקשר עמו משום שאין קליטה במקומות האלה.

לאחר ההודעות הללו ישבה אמו פנינה בביתם שברחובות וספרה את הדקות עד שיחודש הקשר. היא שאלה את בעלה אם לדעתה בנם יסמס בקרוב, והוא ניסה להרגיע אותה שאולי בערב שמחת תורה ספיר יפתיע ויאחל "חג שמח".

בבוקר האסון נכנסה פנינה לאתרי האינטרנט כדי להתעדכן כהרגלה בחדשות, במיוחד באלה המגיעות מעבר לים. עיניה חשכו כשידיעה טרייה הבהבה בראש העמוד: מפולת שלגים בצפון נפאל. "היא באה אלי באמוק ושאלה בחשש ‘איפה הבן שלנו נמצא עכשיו?'" שלום משחזר את הדקות המסויטות, "ניסיתי להרגיע ולספר שאולי המסלול שלו לא עובר שם, אבל בתוכי הבנתי שבאיזו צורה הוא קשור כי הוא מטפס על ההר".

פנינה לא הרפתה מבעלה, והשניים יצרו קשר עם חדר המצב של משרד החוץ. מדי חצי שעה צלצלו לשאול אם יש חדש, אם נוצר קשר. הדקות שחלפו הרגישו כמו שנים. "הייתי חסרת אונים", מודה פנינה, "לא ידעתי במה להיאחז, לא ראיתי בעיניים". גם כשבנה שוכב כמה מטרים ממנה היא המשיכה אתמול לקרוא פרקי תהילים ואמרה שזה מעודד אותה.

רק בערב שמחת תורה, לקראת אחר הצהריים, הגיעה שיחת טלפון. "אמרו לנו שהוא ברשימה והוא מפונה, ואחרי שעה הודיעו שהוא במסוק בדרך לבית חולים צבאי", מספר שלום, "במקביל ביקשו שנפעיל את הביטוח, מה שרק הגביר את החשש. אתה יכול להבין שהוא חי, אבל לא יודע באיזו רמת פציעה מדובר, כי לא מוסרים".

משפחת ספיר החלה להפעיל קשרים והגיעה לדרגים הכי גבוהים במשרד החוץ. כל מה שההורים רצו באותם רגעים הוא לשמוע את בנם מדבר. חצי שעה לפני כניסת החג הם זכו לשמוע את קולו של ספיר היישר מנפאל. "אני חי, במצב טוב, אל תדאגו", הוא אמר להם בטלפון, בלי לפרט באוזניהם על כוויות הקור שמהן סבל. מאוחר יותר הסביר שלעומת חבריו, מצבו אכן היה טוב.

לאחר שהחלו להגיע דיווחים שידיו של ספיר במצב לא פשוט ושהוא ייאלץ לעבור טיפול רציני ויקר שירחיב את כלי הדם במקום הפגוע, הודיעה פנינה לבעלה שהיא מעוניינת להמריא עכשיו לנפאל ולשהות ליד מיטתו של בנה.

כששלום החל לברר על טיסות שמגיעות לקטמנדו, הסבירו לו בביטוח שהוא זכאי לכרטיס טיסה אם בנו יאושפז מעל לשבוע, ולפי דברי הרופאים הטיפול אמור להיות ממושך יותר. הוא החליט לממן את טיסת אשתו, תעלה כמה שתעלה.

"עכשיו, כשמור פה, בשביל אשתי כאילו כל העולם הגיע ארצה", שלום מתאר, "כמו מיליון דולר. איזה מיליון, אפשר להעריך דבר כזה בכסף? הוא נולד בשבילנו מחדש. קיבלנו אותו במתנה, ככה אני מרגיש".

ביום שבת לפנות ערב, בעודם מתארגנים לטיסה, הגיעה שיחה מספיר שהודיע להם כי אין צורך שיטוסו, משום שהוא מגיע ארצה במטוס מיוחד עם חבריו הפצועים. אומנם הוא היסס בהתחלה מאחר שהחל לקבל טיפול רפואי לכוויות קור בנפאל ולא ידע אם יש טיפול כזה בארץ, אבל פרופסור אבי ריבקינד מבית החולים הדסה, שהגיע במיוחד לנפאל, הרגיע אותו ואמר שהוא יטופל בישראל ואפילו בצורה הרבה יותר טובה.

לפנות בוקר התרחש האיחוד המיוחל. "עד שחיבקנו אותו - כאילו לא ראינו אותו", שלום מספר, "בימים האחרונים התקשורת מפוצצת בידיעות על המקרה, ואתה מבין איזו טראומה הייתה שם. אנחנו משפחה ברוך השם מסודרת ורגועה. לא רגילה לתופעות האלה".

ספיר סיפר להוריו הכל. "הוא תיאר מה עבר מהיום הראשון", אומר שלום, "שאלתי אותו אם הוא לא מצטער שלא הפסיק באמצע, כי הסופה לא התחילה בשעה האחרונה. היא השתוללה במשך 24 שעות, אבל הוא אמר שהם חיכו בבית התה האחרון, בשיא הגובה, והמדריך אמר להם שאסור לשהות שם יותר מחצי שעה כי קשה לנשום, וגם הסופה תמחק הכל. אחר כך התברר שמי שנשאר - שרד".

לפי דברי ספיר, באירוע הקשה אריאל הייתה זו שתקתקה הכל והנהיגה את החבורה. ארגנה, חילצה. הוא חשב שהיא תשרוד יותר מכולם, אבל היא התעקשה להיות במאסף ולא עמדה בסוף בתנאי מזג האוויר הקיצוניים.

כאשר אני שואל אותה אם הלקח מהאסון הוא שיש "לכבול את הילדים באזיקים", או לכל היותר לעודד אותם לצאת לטרק קצר בלונדון, היא מפתיעה: "חס וחלילה. בתל אביב אי אפשר להיפגע מתאונת דרכים? נחל איילון לא עולה לפעמים על גדותיו? בתור הורה תמיד תדאג, אבל אתה לא יכול להגיד לילד ‘לא', ואת זה אתה שומע מאישה שמאוד מפחדת".