בגיל 79 פרופסור שבח וייס הוא מצד אחד גולה מרצון מכל עמדת השפעה בארץ ומצד אחר - כוכב בעולם האקדמי בארץ הולדתו, פולין, שם הוענקו לו בשמונה השנים האחרונות לא פחות משישה תוארי דוקטור לשם כבוד ממיטב האוניברסיטאות.
גם לאחר ניתוח לא פשוט בפרק הירך, הוא לא סר ממנהגו בשנים האחרונות לשהות בוורשה, פעמיים בחודש, ארבעה־חמישה ימים כל פעם, במשך השנה האקדמית - בין אוקטובר ליוני בתפקידו שם הוא עומד בראש הקתדרה ללימודי מדינת ישראל ותולדות היהודים באוניברסיטה.
בשהותו בארץ, הפרופסור אמריטוס למדעי המדינה עוקב אחר המתרחש בערנות שלא קהתה עם הזמן, וכותב הרבה ותמיד בכתב יד. "אני לא בפייסבוק ולא בוואטסאפ, גם אין לי מחשב", הוא מצהיר.
כשהמחשב מבצבץ באחד מחדריו מתוך ערימה של כתבי יד, הוא מתקן את עצמו ואומר: "בכל זאת, יש פה איזה מחשב, אבל ללא שימוש. לאינטרנט אני מתקרב רק בביקורים שלי בכנסת, בסיוע העוזרת הפרלמנטרית שלי".
וייס, תמיד איש חרוץ, מבריק ודעתן, כותב כאמור הרבה, אבל הוצאות הספרים בארץ אינן עומדות בתור כדי להוציא את ספריו. "אני לא במצב של סופר מתחיל, שלגביו זו שאלת חיים לפרסם מה שהוא כותב", מצהיר וייס, החתום על ספרים רבים, "אבל בפולין כל ספר שאני מציע, ישר רוצים להוציא אותו לאור".
ואלה עלילות שבח, או שייבח, כפי שנקרא במקור. הוא נולד בשנת 35' בבוריסלב, שבגליציה, "עיר קסומה מול יערות הקרפטים, ששליש מתושביה היו יהודים", הוא מספר. מהשואה ניצל לאחר שנים של מסתור, כשבשיא הזוועה היה חבוי בחרך בקיר ברוחב של 60 ס"מ.
לאחר השואה עבר עם משפחתו גלגולים באירופה עד שעלו ארצה שבועיים לאחר כ"ט בנובמבר 47'. בשבע שנותיו הראשונות בארץ היה וייס תלמיד ומדריך נערץ בכפר הדסים - תשאלו את גילה אלמגור - שם הפך לשבח בניסיון לאמץ לעצמו את דמות הצבר.
הוא למד באוניברסיטה העברית, כשלמחייתו התרוצץ ברחבי הארץ כחידונאי, ובמקביל למעמד שרכש באקדמיה כיהן במועצת העיר חיפה. בין השנים 81 ' ל- 99 ' כיהן בכנסת, והיה יו"ר הכנסתה-13 בימי ממשלת רבין השנייה.
בהמשך כיהן כיו"ר מועצת יד ושם וכשגריר ישראל בפולין. הוא ייזכר כפוליטיקאי נטול גייסות פוליטיים. איש רעים, נעים שיחה וזאב בודד, מקורב ליצחק רבין, "אהובי". ככזה, נצפה בעצרת השלום הטרגית ב-4 בנובמבר 95 ' קרוב קרוב אליו.
"כל פעם אני חושב שבעצם יכולתי להיפגע עם רבין בלילה הקשה ההוא", אומר וייס, "כשהודעתי לו שאני עומד ללכת, ביקש שאתעכב שתיים-שלוש דקות. אולי התכוון שנצא יחד מהכיכר. יצא שהחניתי את הרכב שלי באבן גבירול, מזרחית לבמת הנואמים ורציתי להגיע אליו לפני פיזור העצרת. אמרתי לרבין שעלי להגיע לאיזשהו מקום. 'טוב, שבח, אז שלום', כך נפרד ממני.
בדרך אל הרכב קרוב לוודאי שחלפתי על פני יגאל עמיר. בעצם, אני בטוח בכך. תאר לעצמך שהייתי אמור להחנות את מכוניתי ליד המכונית של רבין. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו. פתאום שמעתי יללת סירנה והסתובבתי לאיכילוב. כשהגעתי לשם, רבין עדיין היה בחזקת פצוע. שני כהניסטים הלמו במכוניתי אגב צעקות של 'רבין מת! רבין מת!' באותן שניות איבדתי את השליטה העצמית וממש רציתי לדרוס אותם.
הם היו בעיני תמצית חלאת המין האנושי מול מי שסימל בעיני את דמות הצבר הטוב. בתום השבעה, בישיבת אבל מיוחדת בכנסת, נשאתי דברים לזכרו מול הכיסא הריק, מכוסה השחורים. באותו רגע נסחפתי על כנפי הדמיון אל יולי 92 ', עת רבין פתח את ישיבתה הראשונה של הכנסת ה-13 .
הוא ניהל את ההצבעה לבחירתי, ואני השבעתי אותו בערב ההוא לתפקיד ראש הממשלה. עכשיו אני נזכר במסעותינו המשותפים לטקס חתימת הסכם השלום בוושינגטון ולטקס הענקת פרס נובל באוסלו".
אם קיווה וייס להתקדם מתפקיד יו"ר הכנסת לתפקיד של שר, באו בחירות 96 וטפחו על פניו. העבודה הפסידה לליכוד. נתניהו ירש בתפקיד ראש הממשלה את רבין ופרס. דן תיכון, איש מפלגת השלטון החדשה-ישנה, נבחר כיו"ר הכנסת, כאשר וייס התפתה לשמש כסגנו.
"טעיתי", הוא מכה על חטא, "לו הייתי נבחר לראשות ועדה בכנסת, יכולתי לתרום יותר. לאחוזרים אחורה". וייס זכור כיו"ר לדוגמה של הכנסת, ממלכתי ואהוב הן על הציבור, הן על עובדי המשכן. כשבבחירות 99 ' הפך לח"כ לשעבר, זה צרב אותו.
"בחודשיים הראשונים אחריהן, התגעגעתי לכנסת עד כאב", הוא מספר, "הרי הייתי שותף בה ליוזמות חקיקה רבות, כמו חוק הדיור הציבורי וכמו חוק חסידי אומות העולם. בשבילי הכנסת הייתה יותר ממקום עבודה. הייתי פותח אותה בבוקר עם עובדי הניקיון ויוצא ממנה מאוחר בערב. נתתי שם הכל, ולמרות זאת נשארתי בחוץ. ככה זה בפוליטיקה".
הוא, ניצול השואה, התמנה לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם, תפקיד שבו חש גאווה רבה לצד מועקה לא מעטה. "לאחר שלא נבחרתי מחדש לכנסת, הציעו לי כל מיני תפקידים, ובהם יו"ר רשות השידור, נשיא מועצת העיתונות ועוד, אבל פשוט עייפתי", מתוודה וייס, "חשבתי שנכון לתת לדור הצעיר יותר להתקדם. בסופו של דבר, התפטרתי מיד ושם. הרגשתי שגם כך לא חסרה לי תוגה בחיים".
בתו של וייס, יפעת, פרופסורית להיסטוריה, מתגוררת מחוץ לחיפה עם בעלה, פרופסור לסוציולוגיה ועם בתם, שירה. הבריאות לא משהו. בעברו הרחוק, ב־ 65 ', נפצע אנושות בתאונת דרכים קשה מול עתלית. "הקריין עמק פרי כבר הודיע ברדיו בטעות על מותי בטרם עת", הוא נזכר.
אם בשנים האחרונות התמודד עם מחלת הסרטן, שפגעה קודם לכן ברעייתו, כעת הוא נשמע מאושש יותר. "עד היום מתהלכת אגדה אורבנית, שחברי הכנסת זוכים לטיפול רפואי חינם", הוא קובל, "זה קשקוש. זה שקר. מדובר בסידור שנפסק ב־ 86 ', וטוב שכך. כיושב ראש הכנסת לשעבר, למעשה ממלא מקום נשיא המדינה, אין לי לשכה ואין לי מכונית עם נהג צמוד.
אני גם לא מבקש. אין לנו, יוצאי הכנסת, סיבה להתלונן. אנחנו בכלל לא מסכנים. הפנסיה שלנו יפה ובהחלט אפשר לחיות ממנה. למעשה, המצב בארץ טוב יותר מאשר אי פעם. רק חבל שבציבור רווחת מידה מסוימת של בוז כלפי הכנסת, בעידוד חלק מהתקשורת,שאמורה להיות שומרת הסף.
משום מה יש נטייה קולקטיבית להמאיס את הכנסת על הציבור. אני בהחלט לא מתגעגע למה שהיה פעם. אם אספר מה היו כותבים ב'דבר' על חירות, מה שקורה היום יצטייר כגן ילדים".
בסולם הפוליטי נותר וייס בשמאל. תמיד. "הפילוגים הם רעה חולה", הוא מוחה. "זה כבר הפך למסורת אצלנו. לאחר כל בחירות נכנסות לכנסת יקס סיעות ועם פיזורה יוצאות ממנה איקס סיעות וחצי. ההתפצלויות של אלה, שאני קורא להם 'משוטטי גבעת רם', שם נמצאת הכנסת, אינן תופעה מבורכת".
התרעות פיקוד העורף