"אני יושב עם עצמי ובוכה. נתתי את כל חיי למערכת הביטחון. הצלתי חיים, רצתי לתוך תופת, מנעתי פגיעה באנשי ביטחון תוך עמידה ביני לבין רוצחים, עליתי במרזבים לדירות בוערות והצלתי חיים של ילדים, פענחתי אין סוף תיקים במשטרה, איתרתי מחבלים בצבא ואחרי כל השנים האלה המערכת שהעניקה לי אות מופת מתישה אותי. אני לא ישן בלילות, ואם אני כבר נרדם, אני נופל מהמיטה בגלל סיוטים. מה אני מבקש? לחיות בכבוד? לקבל טיפול ראוי? לקבל הכרה? זה מוגזם אחרי מה שתרמתי?"
את המונולוג הכואב הזה מספק זאכי גלעם (64) מפתח תקווה, בעל אות מופת ועיטור מופת משטרתיים, שבשנת 1976 הכירה בו מערכת הביטחון כנפגע הלם והוא קיבל 10% נכות. לאחר שמצבו הוחמר, קבע פסיכיאטר צבאי לפני מספר חודשים בחוות דעת מקצועית כי הוא סובל מפוסט טראומה באופן מוחלט וחייב לקבל טיפול. אולם משרד הביטחון לא קיבל את הקביעה, והודיע לזאכי כי באפשרותו לערער. ניסיונותיו להידברות עם משרד הביטחון נכשלו, בטענה כי חסרים לו מסמכים.
בשירותו הציל גלעם, שזכה לכינוי "האמיץ", את חייו של תינוק שאיבד את כל משפחתו בתאונת דרכים, הציל שני ילדים מבית בוער לאחר שאנשי כיבוי סרבו להיכנס לבית מחשש לחייהם והציל ילדה מבית בוער בקומה שישית לאחר שטיפס על מרזבים. את אות המופת קיבל גלעם בשנת 1976, לאחר שהוא וחבריו השוטרים נתקלו בשיכור חמוש ברחוב. בעוד שחבריו הסתתרו בניידת, השתלט גלעם על השיכור, שניסה לירות בשוטר - וחיסל אותו.
התרעות פיקוד העורף