ברוכים הבאים לכריסטיאניה, השכונה הכי מגניבה שיש בעולם

צריך להגיע לקופנהגן יותר מפעם אחת ולדבר עם מספיק מקומיים כדי להבין שהמילה החשובה ביותר בלקסיקון הדני היא "הוגהֵ" (hygge) האנגלים מתרגמים אותה ל-coziness ובארץ אפשר אולי לטעון שמדובר בגרסה הסקנדינבית ל"סבבה". רק שהוגה היא הרבה יותר מזה. כשסטודנטיות משתזפות בפארק שליד הקמפוס, זה הוגה. כשחברים מתכנסים בבית לערב של אלכוהול וג'אנק פוד, זה הוגה. ארוחה רומנטית עם בת הזוג זה גם כן הוגה. בילוי של אחר הצהריים עם הילדים הוא הוגה בפני עצמו, וכמה הערות שנונות יכולות להפוך כל שיחה להוגלית. למעשה, כל מה שיוצר אווירה נחמדה וחמימה בינך לבין מי שמקיף אותך, כל מה שמאפשר לך ליהנות - הוא הוגה.

להבדיל מה"סבבה" שלנו, ה"הוגה" הדני הוא הרבה יותר מסתם תשובה לשאלה "מה המצב?". זו דרך החיים המקומית, ולפיה לכל דבר יש מקום וזמן. העבודה היא לא חיינו, ואין דבר חשוב יותר מהרגעים הקטנים בחיים שלא עולים כסף. זה כנראה המפתח לעשרות המחקרים שבוצעו בשנים האחרונות וקבעו כי האומה הדנית היא המאושרת ביותר בעולם.

אבל האמת היא שזה לא רק הלך הרוח. קשה שלא להיות מאושר כשהכלכלה שלך מתפקדת כמו שעון, כשהיא גם תחרותית וגם בעלת רשת ביטחון סוציאלית, גם פתוחה בפני מהגרים וגם דורשת מהם להשתלב בחברה. אין כאן חוק שכר מינימום, אבל יותר מ-80% מהעובדים מאוחדים באיגודים מקצועיים ששומרים על זכויותיהם. המעסיקים יכולים לפטר עובדים מתי שרק ירצו, אבל אז המדינה תעניק למפוטרים 90% דמי אבטלה במשך שנתיים ותתמוך בהם בדרכם להסבה מקצועית.

אף על פי שבקבוק קולה קטן במרכז קופנהגן עולה לפחות 20 שקל, שמחיר הקפה שערורייתי אפילו יותר, שארוחה במסעדה לא תסתיים בפחות מ-180 שקל, שהמע"מ עומד על 25% וששיעור מס ההכנסה גוזל מכל תלוש בין 44% ל-60% - אף אחד לא באמת יכול להיכנס לדיכאון. ככה זה כששירותי הבריאות ובתי האבות ניתנים לכלל האוכלוסייה בחינם, כשהלימודים מהגן ועד האוניברסיטה מסובסדים לחלוטין, וכשהמדינה משלמת לך כסטודנט 3,400 שקל מדי חודש כדי שתוכל להתרכז בלימודים. אגב, אם בסיום הלימודים תתחתנו וייוולדו לכם ילדים, תקבלו 80% מהשכר לאורך חופשת לידה בת שנה.

אז למה לצאת לעבודה אם במשך שנתיים מקבלים כמעט את כל השכר מבלי לעבוד? כי בטלה - או מצד שני ניקור עיניים - היא פשוט לא חלק מדרך החיים הדנית-הוגלית. מי שמשתכר בצמצום יכול לסגור את החודש בזכות התנאים הסוציאליים. מי שפוטר מבין שחלה עליו החובה למצוא עבודה חדשה, וברוב עצום של המקרים הוא מוצא אותה עוד לפני ששתי שנות האבטלה שלו מגיעות לסיומן (דני ממוצע מחליף במשך חייו שש עבודות), ומי שמרוויח טוב יודע שאין לו במה להשוויץ.

לכן קשה מאוד למצוא מכוניות פאר גם ברחובות האופנתיים ביותר בקופנהגן. לכן כמעט שני שלישים מחברי הפרלמנט מגיעים בכל יום לעבודה רכובים על אופניים. ובפאבים המקומיים כדאי לספר לבחורות מה אתה עושה למען החברה והסביבה. זה נותן הרבה יותר נקודות זכות מאשר התרברבות בבגדי מותגים או בדירה יוקרתית.