הרבה מאוד למדתי מידידי הירדני באותה שיחה אגבית לפני 15 שנה ברחובותיה של רבת עמון. הוא היה אז בשנות ה-20 לחייו, בן תפנוקים למשפחת פליטים פלסטינים מבוססת. שוטטנו לתומנו והוא, כדרכו, התלונן על פירות השלום. זה היה חמש שנים אחרי החתימה על ההסכם. הירדנים קיוו שההיקשרות לישראל תפיל עליהם מטילי זהב מהשמיים, ומשהדבר לא קרה, מצאו לנכון להתלונן בפני כל אוזן ישראלית.

באותם ימים החלו מומחי צבא משני הצדדים לפרק שדות מוקשים על הגבול משני צדי הירדן. זמן קצר אחר כך הכשירו הירדנים את אחד השדות שפונו, והכריזו עליו כעל אתר הטבילה של ישו. הם אפילו הביאו לשם את האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, שביקר בשני עברי הירדן עם בוא המילניום. הכס הקדוש רווה נחת שם, לקול פכפוך מי הנהר, במקום שבו המציאו בעבורו ובעבור אלפי תיירים שיבואו אחר כך אתר טבילה ישועי למהדרין.

"הנה", שחתי באוזנו לפי תומי, "לא יהיו מלחמות, אזורים שלמים פונו ממוקשים. לא תהיה לכם סכנת מלחמה עם ישראל".

הוא הטה את ראשו לעברי במבט מזלזל. "מה טוב בזה?".

זו עדות לכך שסיכויי המלחמה רחקו משני העמים, השבתי.

"עבורנו זה רע", הוא הפתיע, "אנשים הלכו לצבא ומצאו שם עבודה. כשאין מלחמה, חלק מיחידות הצבא מיותרות. כשהצבא יותר קטן, יש פחות הזדמנויות תעסוקה".

זה היה השיעור הראשון שלי בהבנת חשיבתו של האחר. גם אצלנו נלחמים, וגם אצלנו יש רבים שמתפרנסים מזה. כלכלית, פוליטית, צבאית. אצל השכנים שלנו זה הרבה יותר פשוט. במצב מלחמה, הצבא זקוק למגויסים שכירים. בעתות שלום, הלכה הפרנסה.

את השיעור השני קיבלתי כמה חודשים אחר כך. צעיר ירדני התקרב לשגרירות ישראל וירה לעבר השוטרים שמוצבים בפתחה. מאבטח אחד נפצע. מעסיקי בעיתון, שאותו אתם אוחזים עכשיו, ביקשו שאסע לשם. בתוך ארבע שעות (אין מדינה שהמעבר אליה פשוט כמו ירדן) עמדתי מול פתח השגרירות, קופא בקור הירדני ומייחל שמישהו ייצא מתוך המבנה הגדול. אז עדיין לא הוקפה השגרירות בריקדות במרחק 200 מטרים ממנה, כמו הייתה בסיס צבאי סודי.

הדיפלומט הישראלי היחידי שהסכים לדבר ביקש שאמתין עד שיסיים את הישיבה. בתל אביב רצו את ליטרת הסיפור הדרמטי, אבל שם בזירת הפשע, בקור, בחושך, אף כדור כבר לא שרק. ספק אם היה שם כלב שנבח. החלטתי לפנות אל הדרג הגבוה ביותר, והתקשרתי לשר הפנים הירדני. בירדן, כמו ברוב מדינות ערב, משרד הפנים הוא האחראי לענייני הביטחון.

ענה לי אדם שהזדהה כנהגו, ומסר שכבוד השר נמצא בישיבה ויתפנה בעוד כחצי שעה. הודיתי לו. חיכיתי 40 דקות וטלפנתי שנית. הנהג האדיב ענה שוב ואמר כי השר הנכבד עדיין עסוק בחדר הישיבות. בחשכת הליל של שכונת א-ראביה, בעומדי כמה מטרים מחומת השגרירות, נזכרתי לפתע בחתימת קולו של השר. הבנתי מיד שהנהג הוא השר עצמו, וזו הייתה דרכו לחמוק מהשיחה.

למחרת פגשתי את פרנצ'סקה, עיתונאית איטלקייה, וסיפרתי לה על מנהגו של השר הבכיר לנפנף מעליו עיתונאים. "זה רגיל", הרגיעה אותי, "אתה לא היחידי". בחלוף הזמן הבנתי כי אין זה מקובל אצל שכנינו לסרב לאדם ישירות שמא תיגרם לו אכזבה. ברבות השנים נמצאתי מתלבט באיזו שכונה עדיף לחיות. זו שבה קשה לשר בכיר לסרב לבקשת עיתונאי ומשום כך הוא ממציא לו שקר קטנטן, או בשכונה שבה אפשר (ורצוי) להגיד הכל ישר בפנים, אף אם הדבר יאכזב את השומע או יעליב אותו.

שבועות מעטים אחרי אותו לילה סתמי קיבלתי הזדמנות להכיר היטב את הסוג השני, כאשר הנשיא עזר ויצמן, בשובנו מביקור בקהיר, איים להעיף לי סטירה, כך בלשונו, כי חשב בטעות שעט הדיו שבו כתבתי בעודי מציג לו שאלות יכתים את חולצתו הלבנה.

מאז למדתי שגם פוליטיקאים לא-ירדנים יודעים לשקר, אבל בל נסטה מהדיון.

הסיפור על אובדן המשרות שהביא עמו הסכם השלום, ומאמציו של השר לחמוק מהופעה בעיתון ישראלי, ממחישים במשהו את היחסים הסבוכים בין רבת עמון לירושלים, שמחרתיים ימלאו שני עשורים להשקתם. 20 השנים האלה מייצגות את אכזבת הרחוב הירדני מפירות השלום ואת ההסתייגות של גורמי ממשל מפני מגע פומבי עם ישראל. אבל הן גם מסתירות את שיתוף הפעולה ההדוק בין שני הממשלים, ובעיקר בין גורמי ביטחון משני הצדדים. על שיתוף הפעולה הזה, ולא על ראיונות בין שרים לעיתונאים, עומד הסכם השלום עם הממלכה ההאשמית.

פרויקטים מתחת לרדאר

"שותפות אסטרטגית מורכבת", כך מגדיר את היחסים עם רבת עמון ד"ר דוד גוברין, מנהל מחלקת ירדן והמגרב במשרד החוץ. גוברין מצביע על הפרדוקס: "מצד אחד, הירדנים טוענים שהשלום לא הניב מספיק פירות, ומצד שני, כאשר נעשים דברים, הם מצניעים אותם באופן שהציבור הירדני אינו יודע עליהם".

ואכן, הסכם ואדי ערבה, כפי שהוא מכונה בירדן, נשען על יחסים ביטחוניים ומודיעיניים חסויים, ובמקביל להם על סדרה של הסכמות וחוזים לשיתוף פעולה כלכלי, שקושרים את שני הצדדים בחבילה אסטרטגית זה לזה. אחד מהם הוא ההסכם לאספקת גז ישראלי לירדן. להסכם הזה, שנחתם בראשי תיבות לפני כחודשיים, התכחשה ממשלת ירדן, בתואנה שהמגעים נוהלו וסוכמו עם מפיקת הגז, נובל אנרג'י האמריקאית, אף שהמשאב עצמו מופק מקידוח לווייתן המצוי בחזקת ממשלת ישראל.

מסמך ההבנות מבטיח לממלכה ההאשמית גז להפקת חשמל למשך 15 שנה. עבור ישראל מדובר בכמות זניחה - לכל היותר ארבעה מיליארד מטרים מעוקבים בשנה. ההסכם ייכנס לתוקף מעשי בשלהי 2017, וירדן תשלם תמורתו כמיליארד דולר בשנה. מעבר לפינה ממתין המתקן להתפלת מים שיוקם בשטחה של העיר עקבה.

במסגרת הפרויקט, שהושק בדצמבר שעבר וטרם הוקם, יותפלו מים ממפרץ עקבה בקיבולת של 80 מיליון קוב 10 עד 15 מיליון מתוכם ישמשו את הירדנים, והשאר יוזרם לשטח ישראל לשימוש תושבי הערבה. ה"פסולת" שתופק מפעולת ההתפלה, שכוללת מים מלוחים, תוזרם לים המלח ועשויה לתרום להצלתו. מדובר במתקן מודולרי, שאפשר להרחיבו בכל עת, ואם יידרש, הוא יפיק מים גם עבור הפלסטינים.

"זה פרויקט יפהפה, שיחזק את הקשרים בינינו לבין הירדנים למשך שנים ארוכות", אומר גורם ישראלי הבקיא בתוכניות, "כעת הוא מצוי בשלב המכרזים, ולאחר שיוקם הוא עשוי גם לייצר חשמל".

"יש גם שיתופי פעולה אד הוק, בבחינת ניצול הזדמנויות", אומר דוד גוברין. "מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ערוץ הייצוא הירדני לטורקיה דרך סוריה. בעקבות זאת, הירדנים שולחים את המכולות דרך חיפה. נוסף על כך, ישראל החליטה להעסיק 1,500 עובדים במלונות באילת, אחרי שאצלנו חל דילול של כוח העבודה האפריקאי, בעיקר בענף המסעדנות".

בימים אלה מקיימים שני הצדדים מגעים להרחבת מסוף ערבה ליד אילת, כדי שיוכל לקלוט סחורות מישראל לייצוא דרך נמל עקבה. הערוץ הירדני יהיה זול יותר עבור חקלאים ישראלים, במיוחד לאלה המייצאים למזרח הרחוק ונאלצים כיום להשתמש בשירותי נמל חיפה ונמל אשדוד. התוכנית זוכה לשיתוף פעולה ירדני ולעידוד משרד האוצר, שמבקש ליצור אלטרנטיבות למונופול של נמלי הים. התוכנית אמורה לפעול בתוך שנתיים.

הקשר העיראקי

הזדמנות נוספת, בבחינת ביצה שטרם נולדה, נוצרה בעקבות חתימת בגדד ורבת עמון לפני כשנה וחצי על הסכם להובלת נפט עיראקי לעקבה. עיראק היא מעצמה פוטנציאלית של נפט, שבשיאה עשויה להפיק עד 11 מיליון חביות ליום - יותר מהתפוקה העכשווית של סעודיה, הנחשבת ליצרנית מספר אחת בעולם. הצינור שיגיע עד עקבה עשוי להימתח גם לאילת. ספק אם ישראל תמצא בכך צורך חיוני, אבל בהחלט אפשר שהיא תראה בכך מהלך אסטרטגי שנועד לחזק את בריתה העתידית עם עיראק.

נשמע מופרך? לא בעולם של שינויים מהירים, ובעיראק נשמעים כבר עתה קולות הקוראים לחידוש המגעים עם היהודים. לו היה מישהו אומר לכם ב-1975 כי הידידה האסטרטגית איראן תהפוך בקרוב לאויבתה הגדולה של ישראל, והאויבת המושבעת מצרים תהיה ידידה - סביר שהייתם חושבים כי דעתו נשתבשה.

בתווך היו גם תוכניות רבות שקרסו. אם מפאת שאפתנות, לחצים פוליטיים או סתם חוסר מוטיבציה. שמעון פרס, הוא ולא אחר, יזם את הקמתה של אוניברסיטה משותפת בערבה, שמעולם לא קמה. מומחים משני הצדדים יזמו פרויקט שאפתני שזכה לכינוי Dead-Red. עיקרו היה הובלת מים ממפרץ עקבה לים המלח, באמצעות תעלה יבשתית, באופן שיגרום להפקת חשמל וגם יעשיר את אגן ים המלח במים.

פרויקט יומרני נוסף, שהתרומם לרגע והתאדה בקול ענות חלושה, היה הקמתו של מרכז מחקר מדעי ליד עין יהב. את המיזם המשותף לישראלים, ירדנים ופלסטינים הגה איש העסקים מתי כוכבי, שעשה את הונו בתחום הנדל"ן והאבטחה בארצות הברית.

לטקס הנחת אבן הפינה בערבה, שנערך במרץ 2004 , הצליח כוכבי לרתום דמויות מובילות כמו דב לאוטמן, איתן רף, מיכאל שטראוס, האלוף במיל' עמוס גלעד ופרופ' איתמר רבינוביץ'. לטקס הגיעו גם בכירים במשרד ההגנה האמריקאי, קצינים ופוליטיקאים ירדנים, ומיד לאחר שהסתיים, מאתיים המשתתפים הוטסו לקוקטייל בארמון המלוכה. ראש הממשלה, אריאל שרון, כינה אותו
"פרויקט בעל משמעות אסטרטגית".

כוכבי, מצדו, הבטיח כי המקום ישמש, נוסף על היותו מרכז למחקרים ביולוגיים, גם בית מלון ונקודת מפגש נוחה לאנשי עסקים, מטיילים ורוכבי אופניים. קרן מלגות הוקמה כדי לעוק דד צעירים ישראלים וירדנים ללמוד במקום, תחת החסות האקדמית של האוניברסיטאות סטנפורד וקורנל. ואכן, מדענים ישראלים, ירדנים ומערביים פתחו זמן קצר אחר כך במחקר על אודות האורגניזמים בים המלח, אבל המחקר ההוא, שלא הושלם, הפך לאקורד הסיום של המיזם. הפרויקט, שכונה Bridging The Riftt (לגשר על הפער) היה יצירתי מדי והקדים את זמנו.

כמו עם מצרים

20 שנה אחרי שהיחסים האלה יצאו לדרך, עדיין קשה לקרוא להם "שלום" במובנו המלא. כלכלי ומודיעיני ככל שיהיה, השלום עם ירדן נוצר באמצעות פוליטיקאים ובעבורם. ליחסים בין ישראל לירדן קרה מה שקרה להסכם השלום בין ישראל למצרים. שניהם הפכו להיות ברית צבאית-דיפלומטית, שמשרתת אינטרסים ביטחוניים של שלושת הצדדים, אבל ממעטת להעניק לבני העמים את הנתח המגיע להם בפירות השלום.

למגע הישיר, הפשוט, שמנהל ישראלי ממוצע עם הרחוב הבריטי, למשל, או ירדני ממוצע עם נסיכות דובאי - אין זכר ביחסים בין ישראלים לירדנים. פוליטיקאי ירדני, כאמור, אינו מורשה להתראיין לכלי תקשורת ישראלי ולהשמיע את עמדותיו, כי מיד יקפצו עליו מתנגדי הארמון, שהם גם מתנגדי השלום, וינעצו בו שיניים. מדען ירדני שיבקר במוסד אקדמי ישראלי, או חבר פרלמנט שיופיע בכנסת, יוקע על ידי גדודים של מתנגדי הנורמליזציה עם ישראל כמשתף פעולה עם מדיניות הכיבוש.

אם כן, האווירה ברחוב הירדני נגד ישראל סוערת ושלילית, ושני הממשלים אינם עושים דבר כמעט לשנותה. הירדנים מניחים לה להתנהל כך כמעט 20 שנה, וישראל, מצדה, אינה תובעת את עלבונה. אף בכיר ישראלי לא ידפוק על השולחן כי אלופת ירדן לא מגיעה לשחק באצטדיון רמת גן. בירושלים סבורים שאם המעגלים הביטחוניים פועלים כשורה, דיינו.

"לפני חודש, בעקבות צוק איתן, הונח דגל ישראל בכניסה למועצה המקומית של העיר מעאן בדרום ירדן, וכל מי שנכנס לשם דרך עליו", אומר ד"ר גוברין, "לעתים תראה גם שריפה של דגלי ישראל בהפגנות. בהחלט קיימת אצלנו ציפייה שהמשטר הירדני יפעל למגר תופעות כאלה, כמו שמתחייב מהסכם השלום".

ייאמר להגנת הארמון המלכותי, שהוא מהלך בין הטיפות בכל הקשור לעצם היחסים עם ישראל. בשני עשורים של הסכם שלום נבחנו היחסים האלה כמה פעמים, ובכולם עמד הארמון בלחצים כבדים לנתק את היחסים עם ישראל. המודל שנמצא, לפיכך, הוא מיזוג בין האינטרס הקיומי של הארמון בכינון היחסים, לבין זעמו של ההמון על היחסים עם הידידה המוקצה.

שאלת הר הבית

ואכן, ב-20 השנים הללו הנחיתה המציאות אתגרים ללא סוף בפני הממשל הירדני ביחסיו עם ירושלים. אינתיפאדה אחת, מלחמה עם לבנון ועוד שני סיבובים אלימים איתה; שלוש מלחמות ברצועת עזה, ועוד כמה מערכות קשות במיוחד, מהסוג שנהוג לקרוא להן כאן "מבצע".

מדובר, למי ששכח, במדינה שבה רוב מובהק של אוכלוסייה פלסטינית, שלרבים מבניה יש קרובי משפחה מדרג ראשון בעזה, בגדה המערבית או בירושלים. וזה עוד לפני שהזכרנו את נקודת השפל הבילטראלית - ניסיון ההתנקשות הכושל בבכיר חמאס חאלד משעל. כך שאין טעם להרים גבה בכל פעם שממשלת ירדן מתקוממת כל אימת שמשטרת ירושלים מפעילה כוח נגד מתפללים על הר הבית.

"הירדנים נופלים פעם אחר פעם בפח שטומנים להם הווקף והתנועה האסלאמית בישראל", מאשים גורם ישראלי המעורה במתרחש על ההר, "בג"ץ קבע כי ליהודים מותר לעלות על הר הבית בשלושת הרגלים בלבד. בימים האלה, הפלסטינים מכינים להם מארב על ההר ויוצרים מהומות מחאה. הירדנים רואים בזה פגיעה בקודש הקודשים, אבל בפועל, היתרי העלייה להר מקפחים את היהודים לעומת המוסלמים".

זעמו של הציבור הירדני על האלימות שמפעילה ישראל בהר הבית הוא אמיתי. גם זעמה של הממשלה הירדנית כלפי ישראל אינו מלאכותי, אבל מקורו יותר בחרדה מפני מחאת ההמון, ופחות מפני חילול קודשי האסלאם והנצרות. ולמרות זאת, ירושלים ובעיית פלסטין היא הסוגיה הפחות מטרידה בימים אלה את המלך עבדאללה השני וחבר יועציו. חשוב להם יותר להכיל את גל הפליטים העצום ששטף את ארצם, ולהתמודד עם מלחמה קשה בשתיים משלוש שכנותיה, שמתנהלת בו זמנית ומאיימת לזלוג לשטחה.

במשימה הזאת הוא מוצא בישראל ידידה נאמנה. לפני ארבעה חודשים, בנאום שנשא במרכז למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, רמז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי צה"ל ייחלץ לעזרת ידידתה ממזרח אם זו תותקף בידי ארגון דאעש.

לפי הערכות המודיעין הירדני, הצטרפו לשורות דאע"ש בעיראק בלבד כ-1,300 "כופרים ירדנים", כפי שכינה אותם מערוף אל-בחית, ראש הממשלה לשעבר וראש המודיעין הכללי לשעבר. "עד כה נהרגו כמאתיים מתוכם", אמר אל-בחית בהרצאה שנשא בשבת ברבת עמון.

בסך הכל, לדבריו, הצטרפו בין 2,000 ל-4,000 ירדנים לשורות ארגוני הג'יהאד הסוניים בעיראק ובסוריה. "התסריט הגרוע ביותר מבחינת ירדן", אמר ראש הממשלה הירדני לשעבר, "הוא המשך הקטל בעיראק כמות שהוא, שסופו יהיה הקמת מדינה סונית עם דאעש, מה שיגרום לחלוקת המדינה. התסריט הזה מסוכן לא רק לירדן, אלא לביטחון הלאומי הערבי בכלל".

סכנה קיומית

מי שסבור כי ישראל מצויה תחת איום קיומי, מוטב שיציץ במצבה של שכנתה. אל הפלסטינים של 48' ו-67' שמצאו מקלט בממלכה ההאשמית, הצטרפו ב-1991 הפלסטינים שגורשו מכווית ושכנותיה, אחרי שיאסר ערפאת הלך להתחבק עם סדאם חוסיין, בעת שנאנק תחת המתקפה האמריקאית. מ-2003 הציף אותה גל פליטים מעיראק, ובשנים האחרונות פליטים מסוריה. ירדן היא המדינה הערבית קולטת הפליטים הגדולה ביותר.

נוסף לכך, היא ענייה, נטולת משאבי טבע או טכנולוגיה מתפתחת, ותלויה בחסדי מענקים של אחיותיה העשירות במפרץ, ובבריתות הגנה עם מדינות מערביות וישראל. ניתן בקלות לתאר מה גורמים כמיליון פליטים, שמהווים 15% מן האוכלוסייה, לשוק עבודה רעוע ממילא.

בתוך סבך הקשיים הכלכליים והביטחוניים האלה אנוס המלך להתמודד עם אוכלוסייה פלסטינית ותיקה, שדורשת ייצוג נכבד יותר בניהול המדינה, ועם האוכלוסייה המסורתית הבדואית, החוששת מפני כרסום פלסטיני בנתח שלה. כאשר מבוקשן אינו ניתן להן, עלולות לפרוץ מהומות רחוב. בימים עברו, דוכאו מהומות אלה בידי כוחות מיוחדים, או סוכלו מבעוד מועד באמצעות מעצרים שקטים והבנות בין מנהיגים מקומיים לגורמי המודיעין. בעידן "האביב הערבי", כל הפגנה עלולה לשמש גפרור שמצית להבות.

"העובדה שעדיין לא הגענו להסכם קבע עם הפלסטינים", מסכם דוד גוברין, "משפיע לרעה על היחסים עם ירדן. היא יוצרת מתחים ואילוצים שירדן וגם ישראל לא יכולות להתעלם מהם. עדיין, מדובר בשותפות אסטרטגית. וגם בתנאים האלה, העובדה שהגבול בינינו שקט - מדברת בעד עצמה".

20 שנה להסכם ההיסטורי עם ירדן: למה עדיין קשה לקרוא לו שלום?

דווקא ההסכם, שהיה אמור להיות מודל למזרח תיכון חדש, התגלה כדיל בין פוליטיקאים שלא חלחל לתוך העמים. ג'קי חוגי חוזר להבטחה הגדולה, לרעיונות הגרנדיוזיים שנגנזו בדרך