"זאת אני", היא מציגה דמות נוספת לידו בעלת שיער מקורזל וארוך, "וזה ברונו הכלב שהיה לנו". בשנים שחלפו היא עברה כמה דירות וגם המקרר התחלף, אבל מהתמונה אירית לא נפרדת. מאז שזו נתלתה לראשונה הרבה השתנה, וכשנכנסנו לבית משפחת ייני התגלתה תמונה אחרת לגמרי.
כלב כבר אין, ובמקום נמרוד נכרכת אחרי אמה ניר בת ה-6. נמרוד היה אמור להיות היום בן 16, אבל כשנה לאחר שצוירה אותה תמונה נהרג בתאונת דרכים. "זה היה יום שישי ונמרוד יצא לטיול באזור פלמחים עם אבא של אחד החברים שלו", משחזרת אירית, "הם עצרו בצד הדרך כדי לקנות משהו וחצו את הכביש. ג'יפ שלא הבחין בנמרוד פגע בו והוא נפגע מאוד קשה. זמן קצר לאחר שפונה לבית החולים הוא נפטר מפצעיו".
זמן קצר לאחר ההודעה הבלתי ניתנת לעיכול על האובדן, נאלצה אירית להתמודד עם דילמה נוספת: "ניגשו אלי ואל החברים וקרובי המשפחה שליוו אותי בבית החולים ושאלו אם אני מעוניינת לתרום את האיברים שלו. זו הייתה הנחתה, ותוך כדי זה שאני מקווה שאולי עוד ישנו סיכוי להציל אותו.
ביקשתי שייתנו לי כמה ימים לחשוב, אבל הסבירו לי שתוך חצי שעה תתחיל התדרדרות של כל המערכת, ואם לא אקבל החלטה, זה יהיה מאוחר מדי. אני זוכרת את הראש שלי במין כאוס נוראי, ערפל שלא מאפשר לחשוב, אבל אז בתוך הכל שמעתי את קול ההיגיון שאמר לי שזה הדבר הנכון לעשות, שהמוות של נמרוד יציל חיים ולא יהיה לשווא".
בחודשים שלאחר מכן הייתה עסוקה אירית באיסוף מזכרות ממנו, לא רק הציור מלווה אותה עד היום. באחת הפינות בסלון תלויות כמה תמונות שלו לצד נר זיכרון ו"דובה", הדובי שישן במיטתו של נמרוד בכל לילה. כדורגל ומשחקים נוספים של בנים מפוזרים בסלון אף על פי שכמעט אין בהם שימוש, ובארנק של אירית שרבוט נוסף פרי ידיו קיבל מקום קבוע. לצווארה שרשרת הנושאת את שמות בני המשפחה, כולל זה שלו, שהכינה אחרי מותו.
התרעות פיקוד העורף